אין מעבירין על המצוות

הרב ינון קליין שליט"א

    בס"ד יג חשון תשע"ז

     

    א. הביטוי 'אין מעבירין על המצוות' נמצא בשש סוגיות בש"ס- אבל משמעותו נמצאת בסוגיות רבות מספור.

    המקום הראשון במסכת פסחים (סד ב)- הגמרא מבארת שעל הכהן לקחת קודם את המזרק המלא דם ואז להחזיר את הריקן ולא להיפך, כי משהושיט הכהן הראשון לשני את המזרק המלא, הרי התחילה המצווה ואין מעבירים על המצוות.

    המקום השני במסכת יומא (לג א)- אביי מסדר סדר המערכה ואומר שדישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, אלא שהוא לא יודע מדוע: "גמרא גמירנא סברא לא ידענא". רבא מסביר שהסברה היא שאין מעבירים על המצוות, ומאחר וכשנכנסים להיכל נתקלים תחילה במזבח הפנימי, יש להתחיל בו.

    המקום השלישי גם הוא במסכת יומא (נח ב)- רבי עקיבא מסביר שמעיקר הדין היה צריך להתחיל הכהן הגדול את הזאת הדם על מזבח הזהב מהקרן הדרום מערבית, כי בה הוא פוגע תחילה ביציאתו מקודש הקודשים, ואין מעבירים על המצוות, אלא שכתוב "ויצא אל המזבח", ואחרי שהוא יוצא ועוקף את כל המזבח, ואז הוא נמצא מול הקרן הדרום מזרחית ובה מתחילים.

    המקום הרביעי גם כן במסכת יומא  (ע א)- המשנה (שם סח ב) אומרת: "הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין והרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהן שוה כאחת". הגמרא שואלת, פשוט שמותר לו, מה חידשה המשנה במילים "לא מפני שאינו רשאי"? ומתרצת שיש הו"א שמאחר ואין מעבירין על המצוות, יהיה אסור, כי התחיל במצוה אחת ומניח אותה והלך לראות אחרת, קמ"ל שמותר כי יש מצוה של ברוב עם הדרת מלך.

    המקום החמישי במסכת מגילה (ו ב)- רבי אליעזר ברבי יוסי ורבן גמליאל חלוקים האם בשנה מעוברת קוראים את המגילה באדר ראשון או באדר שני, הגמרא מסבירה את שיטת רבי אליעזר ברבי יוסי שעדיף להקדים לאדר ראשון כי אין מעבירין על המצוות. ושיטת רבן גמליאל היא שעדיף לאחר לאדר שני כדי לסמוך גאולה לגאולה.

    המקום השישי במסכת מנחות (סד ב)- המשנה אומרת שמצווה להביא את העומר מהקרוב ביותר לירושלים. הגמרא מסבירה את הדין בשתי דרכים. או כדי שהתבואה תהיה רכה וטריה, או מאחר ואין מעבירין על המצוות.

    ב. מהיכן למדו חז"ל כלל זה? שתי דרכים בזה בראשונים. רש"י על התורה (פרשת בא, שמות יב יז) מביא את לשון המכילתא על הפסוק 'ושמרתם את המצות...': "רבי יאשיה אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד". משמע שמקור הדין הוא מפסוק בתורה, שנלמד באחת מדרכי הלימוד המקובלות 'אל תקרי'.  וכך כתב רש"י במסכת יומא (לג א וע"ע מגילה ו ב): "ונפקא לן במכילתא מושמרתם את המצות, קרי ביה את המצות - לא תמתין לה שתחמיץ ותיישן".

    מה מכריח את רש"י לפרש כך את המכילתא? אילולי דבריו היינו אומרים שהמכילתא מדברת על דין 'זריזין מקדימים למצוות', כי הלשון במכילתא: "אם באה לידך עשה אותה מיד", מרמז על זריזות בקיום המצווה, ואילו אין מעבירין משמעו הפשוט הוא שהאדם ידלג על המצוה, ולא יקיימה כלל, כמו 'אין מעבירין על האוכלים', שפירושו הוא לעבור מעליהם ולהתעלם מהם.

    הגאון הרב אשר וייס שליט"א, מסביר שאפשר שמאחר והגמרא לומדת את הדין של זריזים מהפסוק בפרשת השבוע "וישכם אברהם בבוקר" (פסחים ד א), צריך לומר שהמכילתא מדברת על עניין אחר.

    אבל בחידושי הר"ן למסכת מועד קטן (ט א) כתב: "וכתיב אורח חיים פן תפלס (משלי ה ו) כלומר לא תשקול ולא תניח מצוה הקטנה ע"י הגדולה. הא כיצד כשאפשר ליעשות הקטנה ע"י אחרים הנח הקטנה ועשה הגדולה ואם לאו עשה הראשונה הבאה לידך כדרך שאמרו אין מעבירין על המצות".

    לכאורה יש נפקא מינא גדולה בין רש"י לר"ן. אם הדין נלמד מפסוק בתורה, אפשר שהוא מדאורייתא. אך אם הדין נלמד מפסוק בנביא ודאי שאינו אלא מדרבנן (כדרך שאמרו 'דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן').

    אמנם הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מג) כתב: "אמרו רז"ל תני בר קפרא ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרי אזניך אלא אזניך, מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו, ואני תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק, ושזאת היא כונת זאת המצוה, ושהיתד הוא האצבע, ואזניך הם האזנים, איני חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשב זה, אבל היא מליצת שיר נאה מאד, הזהיר בה על מדה טובה, והוא כי כמו שאסור לומר דבר מגונה, כן אסור לשמעו, וסמך זה לפסוק על צד המשל השיר, וכן כל מה שיאמר במדרשות אל תקרי כך אלא כך, זהו ענינו". ולפי זה גם אצלנו, אל תקרי מצות אלא מצוות, ודאי שפשט הפסוק מדבר על שימור המצות מחימוץ, ורק כמליצת שיר ואסמכתא בעלמא למדו מפסוק זה- 'אין מעבירים על המצוות'.

    ג. באמת יש בזה מחלוקת ראשונים.

    הגמרא במסכת יומא (לג ב) ממשיכה ואומרת: "אמר רבא שמע מינה מדריש לקיש עבורי דרעא אטוטפתא אסור היכי עביד מדרעא לטוטפתא" ויש שלש דרכים בראשונים לפרש את הגמרא הזו. רש"י מפרש שצריך להניח תחילה את התפילין של יד כי בהם פגע תחילה. תוס' מקשים עליו, שהחיוב להניח תפילין של יד תחילה הוא לא בגלל שפגע בהם תחילה אלא בגלל שסדר הפסוק הוא תחילה קשירה ביד ואחר כך הנחה על הראש. והגמרא במסכת מנחות (לו א) לומדת מזה שסדר ההנחה הוא תפילין של יד ואחר כך תפילין של ראש.

    דרך שניה: "מפרש רבינו תם בשם רב האי גאון זצ"ל דאיירי בשעה שחולץ תפילין ומניחן בתיק שלא יעביר אותן של יד ויתנם בתיק תחילה ואח"כ של ראש למעלה דא"כ כשיבא להניח יפגע בשל ראש תחילה ויצטרך להעביר על המצות משום דשל יד יש להניח תחילה כדפי' לפיכך צריך להניח בתיק של ראש תחילה ואח"כ של יד למעלה" (תוס' שם).

    דרך שלישית: "ורבי אליהו זצ"ל מפרש דלענין משמוש איירי דחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ והשתא קאמר דבשל יד ממשמש תחילה משום דפגע בהן ברישא ואח"כ ממשמש בשל ראש" (ג"ז שם).

    לכאורה יוצא מרב האי גאון שדין אין מעבירין על המצוו הוא מדרבנן, כי אם זה היה מדאורייתא, למה עדיף להניח קודם של יד ולא להניח קודם את מה שפגע בו? הרי שני הדברים חיובם מדאורייתא? כך למד הרדב"ז (ח"א סי' תקכט): "מ"מ נ"ל בטעמו של דבר דמאן דשני סדרא עבר אדאורייתא דכתיב וקשרתם והיו לטוטפות והא דאין מעבירין על המצות מדרבנן היא ואסמכוה במכילתא מושמרתם את המצות קרי ביה את המצות שלא תמתין לה עד שתחמיץ ותתיישין".

    אבל אפשר לדחות את דבריו, ולפרש שדין אין מעבירין על המצוות חל רק במקום שאין לי טעם אחר לדחות מצווה אחת מפני חברתה. ונבאר.

    את דין אין מעבירין על המצוות אנו מוצאים בשלש מערכות- בשתי מצוות, בהן עלינו לדחות אחת מפני חברתה או לקיים את זו שבאה לידינו. במצווה אחת במקום בו יש לקיימה, שאפשר לקיימה בשתי מקומות ופגע תחילה במקום אחד. ובשני זמנים שאפשר לקיים בהם את המצווה יש לקיימה בזמן המוקדם יותר.

    בכל אחד ממקרים אלו מצאנו שכשיש עניין אחר שמחמתו צריך לשנות, משנים. לדוגמא: בשני זמנים, כבר ראינו לעיל את הגמרא במגילה שנחלקו תנאים אם קוראים מגילה באדר ראשון או באדר שני, אדר ראשון בגלל אין מעבירין, או אדר שני על מנת לסמוך גאולה לגאולה. להלכה נפסק שקוראים באדר שני. גם במקום כבר ראינו את הגמרא ביומא לגבי הזאת דם על מזבח הזהב שמאחר ויש גזירת הכתוב ויצא אל המזבח לא מתחילים מקרן דרומית מערבית.

    וכך צריך לומר גם בתפילין, שמאחר ויש לימוד שמחייב להניח קודם תפילין של יד, לא חל פה כלל הדין של אין מעבירין על המצוות.

    אלא שקשה לפרש כך בגלל הלשון של התוס': "ויצטרך להעביר על המצות משום דשל יד יש להניח תחילה"- משמע שעובר על המצווה וחל הדין.

    ד. ואולי אפשר לומר בדרך לימוד שההסבר הוא שאע"פ שדין אין מעבירין על המצוות הוא דאורייתא, עדיף לעבור עליו מאשר לעבור על הסדר הכתוב בתורה, והדבר תלוי בטעם דין אין מעבירין על המצוות.

    הריטב"א (יומא לג א) מבאר שאין מעבירים על המצוות כדי שלא יהיה פנוי מן המצוות. ובמגן אברהם (סי' קמז ס"ק יא) מבואר שסברה זו נכונה רק באין מעבירין על המצוות בין שתי מצוות ולא באין מעבירין במצווה אחת במקום או בזמן, וצריך לומר שבמצווה אחת הטעם הוא משום ביזוי מצווה עיין שו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' טז).

    והנה בתפילין נחלקו הראשונים האם הן שתי מצוות- של יד לחוד ושל ראש לחוד או שהן מצווה אחת שמתקיימת בשני מעשים- של יד ושל ראש[1].

    הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה יב - יג) מנה את מצוות תפילין בשני מצוות: "והמצוה הי"ב היא שצונו להניח תפילין של ראש והוא אמרו יתעלה והיו לטוטפות בין עיניך וכבר נכפל הצווי במצוה זו ארבע פעמים. והמצוה הי"ג היא שצונו להניח תפילין של יד והוא אמרו וקשרתם לאות על ידך וכבר נכפל הצווי בזה גם כן ארבע פעמים. והראיה על היות תפלין שלראש ושליד שתי מצות אמרם בגמרא מנחות (מד א) על צד התימה ממי שיחשוב שתפלין שלראש ושליד לא יניח אחד מהם מבלתי האחר אלא בהיות שתיהן לפניו יחד מאמר זה לשונו מאן דלית ליה שתי מצות חדא מצוה לא לעביד. כלומר מי שלא יוכל לעשות שתי מצות לא יעשה האחת, אינו כן אלא יעשה המצוה שהיא בידו ולכן יניח אי זה מהן שיהיו בידו. הנה כבר התבאר לך קראם לתפלין שלראש ושליד שתי מצות".

    כך מנו גם הסמ"ג (עשיו כא - כב) והחינוך (מצוה תכא -תכב).

    מאידך בספר יראים (סי' שצט, דפוס ישן סי' טז) כתב רא"ם: "תפילין: את ה' אלהיך תירא ותעבוד. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. צוה יוצרנו שיתנו ישראל מצותיו ומלכותו עליהם בד' מקומות בתורה... שצוה בהם הב"ה שיתנו ישראל את מצותיו על ידם ובין עיניהם". משמע מלשונו שאין בתפילין שתי מצוות אלא מצוה אחת שיש לה שני חלקים.

    כך מנו גם בה"ג (הקדמה מצוות עשה ב) וסמ"ק (סי'  קנג).

    מעתה, אם נאמר שתפילין הן שתי מצוות, וטעם אין מעבירים הוא שלא יהיה פנוי מן המצוות, נצטרך לומר שדין זה הוא מדרבנן, שאם לא כן, למה לדחות אותו מפני סדר ההנחה המפורש בתורה. אולם, אם נאמר שמצוות תפילין היא מצוה אחת, וטעם אין מעבירין על המצוות הוא מפני ביזוי מצוה, אפשר לומר שדין זה הוא דאורייתא, והטעם שעדיף סדר הכתוב בתורה על אין מעבירין, הוא שלקיים את המצווה שלא כסדרה הוא ביזוי גדול יותר למצווה.

    ה. ולכאורה מחלוקת זו בטעם הדין מולידה מחלוקת להלכה.

    המגן אברהם (סי' כה ס"ק ב) כתב: "כל שהויי מצוה לא משהינן, אע"פ שיכול להיות שיעשה אחר כך המצוה יותר מן המובחר". אבל בשו"ת חכם צבי (סי' קו) שכתב: "וההיא דברכת הלבנה שפסק הרב בת"ה שיש לנו להמתין ל"ק דהתם המצוה ההיא נעשית באופן יותר משובח לכן יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב וכן ההיא דתמידין ומוספין יש לומר דכחדא מצוה חשיבי דתרווייהו עבודת הקרבנות ובחד בהמה נינהו אבל במצות שונות אין מעבירין קלה מפני החמורה הא מיהא במצוה אחת שאפשר לעשותה היום שלא מן המובחר ולמחר מן המובחר טוב להמתין למחר ואין בזה משום מעבירין על המצות". וכך מוכח בביאור הגר"א (סי' תכו ס"ק ב) שרק במקום בו המצוה לא תעשה אח"כ בהידור לא מעבירים על המצוות, אבל אם תעשה המצוה אחר כך בהידור, מעבירים.

    בתורה תמימה (שמות יב יז) מביא ראייה לשיטת החכם צבי והגר"א ממדרש בפרשת לך לך על הפסוק "וימל אברהם את בשר עורלתו בעצם היום הזה". שהכוונה היא לאמצע היום, ואע"פ שאברהם היה זריז, 'וישכם אברהם בבוקר', על מנת לפרסם את המצוה היה עדיף לעשותה באמצע היום.

    ולפי דברינו אפשר לבאר את המחלוקת באופן זה- המגן אברהם סובר שיסוד הדין הוא שלא יהיה פנוי מן המצוות, שכן מצאנו לו מפורשות בסי' קמז, ולכן לדעתו אין לאחר על מנת להרויח הידורים. אך הגר"א סובר שיסוד הדין הוא משום ביזוי מצוה, וממילא אם מאחר כדי לקיים בהידור אין בזה ביזוי.

    ו. למעשה רוב הראשונים והאחרונים סוברים שדין אין מעבירים על המצוות הוא מדאורייתא.

    תוס' במסכת מגילה (ו ב ד"ה מסתבר) סוברים שדין אין מעבירין על המצוות הוא מדאורייתא. שכתבו: "קשה להא דאמרינן בפרק איזהו מקומן (זבחים נא א) לגבי שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של המזבח, ודייק טעמא דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה וקשה למה לי קרא תיפוק ליה דאין מעבירין על המצוות"? ומוכח מדבריהם שסוברים שאא.כהאין מעבירין על המצוות הוא מדאורייתא, שאילו היה מדרבנן, אדרבא, בא הפסוק ללמדנו שדין זה הוא דאורייתא. ובמסכת יומא (לג א ד"ה אין מעבירין) הם אומרים יותר מזה, הגמרא במסכת זבחים אומרת שהסיבה ששופכים את שיירי הדם על יסוד המזבח המערבי היא שכתוב בפסוק: "אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד" והגמרא מפרשת: "ההוא דפגע ביה ברישא", ומכאן מקור נוסף מדאורייתא לדין אין מעבירין על המצוות. אלא שהגרסא הזו בגמרא לא מוסכמת, ותוס' עצמם מביאים שרש"י לא גורס "ההוא דפגע ביה ברישא" וממילא אין מפה מקור לדין אין מעבירין על המצוות.

    אז כאמור שיטת תוס' היא שדין אין מעבירין על המצוות הוא מדאורייתא, וכמותו פסקו רבים. לדוגמא: נשמת אדם (כלל יג סע' ב) כתב: "ואמנם כיון דזה מדאורייתא דאין מעבירין על המצות, מדכתיב ושמרתם את המצות, מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה, ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח ביומא ל"ג ע"א בתוס' ד"ה אין מעבירין". וגם בספר ארעא דרבנן (סי' א). גם החיד"א ביעיר אזן (מערכת א כלל יז) העלה שדין זה הוא מדאורייתא.

     

    [1] יש ראשונים שקושרים בין השאלה אם תפילין הן שתי מצוות או מצווה אחת לשאלה האם מברכים על התפילין שתי ברכות או ברכה אחת. כידוע, נחלקו הראשונים (מנחות לו א) האם יש לברך ברכה אחת על הנחת תפילין של יד ושל ראש, או שמברכים שתי ברכות [דעת רש"י ברכה אחת, לדעת ר"ת שתי ברכות (כמובן שעוד ראשונים חולקים בזה והכל מבואר בבית יוסף סי' כה)], וכתב בחידושי הרשב"א (מנחות שם): "נראה כשיטת רבינו תם ז"ל טפי, האחת דנראה כתקון שתי ברכות לשתי תפילין כיון דשתי מצות הן מדאמרינן (לח א) תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, וא"ת א"כ דשתי מצות הן כל אחת מצוה בפני עצמה אמאי תקון של יד להניח דמשמע התחלת מצוה ובשל ראש על מצות דמשמע דעכשיו גומר המצוה כיון דשתי מצות הן היה לנו לברך שתיהן בלשון אחד או בשתיהן לברך להניח או על מצות שהרי זו אינה גמר של זו, יש לומר דאע"ג דשתי מצות הן מכל מקום כיון דקרא קאמר דמצות דשל יד תקדים לשל ראש כדכתיב בכלהו פרשיות דתפלין וקשרתם לאות על ידך קודם והיו לטוטפות א"כ הוי כמאן דאמר קרא של ראש אף על גב דמצוה באפי נפשה היא והוו שתי מצות שצריכה האחת להיות קודמת לחבירתה דכשיברך על הקודמת יש לו לברך בלשון קדימה ועל המאוחרת בלשון גמר המצוה ולכך מברך בשל יד בלשון התחלה ובשל ראש בלשון גמר אף על פי שאינן מצוה אחת ואה"נ אלמלי היה יכול להניח של ראש קודם של יד כמו של יד לשל ראש היה מברך שתיהן בלשון אחד הילכך ליכא לאוכוחי מלשון הברכות דחדא מצוה היא".

    בראש דבריו, תלה הרשב"א את המחלוקת אם לברך שתי ברכות או אחת בדיון האם זו מצווה אחת או שתיים.

    ברור שהרמב"ם לא הבין כך, לשיטתו אין קשר בין השאלות, שהרי מצד אחד הוא מונה את תפילין כשתי מצוות ומאידך פוסק (הל' תפילין פ"ד הל' ה) שמברכים רק ברכה אחת.

    מדוע מברכים על שתי מצוות רק ברכה אחת? הרמב"ם עצמו השיב על שאלה זו בשו"ת פאר הדור (סי' ח תשובה א): "שאלתם במניח תפילין שח מברך שתים וכו', לא שח מברך אחת. ואמרתם אמאי מברך אחת והן שתי מצות? אף על פי ששתי מצות הן, ואין מעכבות זו את זו, הואיל וענין שתי המצות ענין אחד הוא, מברך אחת, שענין שתיהן הוא הזכרון, שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך"