מלאכת אוכל נפש ביום טוב

הרב אביאל ניסים כהן

    א. מקור היתר אוכל נפש

    הקדוש ברוך הוא מצוונו בתורתו הקדושה בפרשת בא (שמות יב טז) "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם".

    ובפרשות אמור (ויקרא כג ח) ופינחס (במדבר כח ח) כתוב: "כל מלאכת עבודה לא תעשו".

    ומביא רש''י (ויקרא כג ח) שלמד מתורת כהנים (ספרא אמור פרשה יב) שמלאכת עבדה שאסור זה אפילו מלאכות חשובות שיש חסרון כיס בביטולן כגון דבר האבד, גם זה אסור.  

    הרמב''ן (ויקרא כג ז) לא מסכים עם הסברו של רש''י שבא הכתוב ללמד על איסור דבר האבד, ויוצא מק''ו איסור לכל שאר המלאכות שאין בהם דבר האבד. שאם כן גם בשבת היה צריך לכתוב כך. ולכן מסביר הרמב''ן ש'עבודה' זה כל עבודה גם לא בדבר האבד . שהרי לשון "עבודה" כולל הוא כל המלאכות והשמושים, עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב יא), ועבדך שש שנים (דברים טו יח), ועבדת את אויביך (שם כח מח), ואינו משמש בשום מקום בדבר האבד בלבד (כמו שרש''י מסביר) שאם לא תעשה היום לא תעשה למחר. וביאר הרמב"ן:

    אבל פירוש "מלאכת עבודה", כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט), ובכל עבודה בשדה (שם א יד), ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט), וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב), ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה. וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם, הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים "כל מלאכה" ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש, כי "מלאכת עבודה" ילמד על זה. אבל בפרשת כל הבכור (דברים טז ח) בחג המצות אמר, וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה. והטעם, מפני שכבר התיר בו בפירוש אוכל נפש ולא הוצרך לאמר בו כל מלאכת עבודה, והזכיר מלאכה סתם ולא אמר כל מלאכה" [עכ"ל הרמב"ן].

    ומפרוש זה של הרמב''ן יוצא שכל פסוק שכתוב שאסור מלאכת עבודה, ממנו יוצא שמותר אוכל נפש. ואת לימוד זה של הרמב''ן הביאו ספר החינוך (מצווה רחצ) וכן ערוך השולחן (סי' תצה ס"ק ב).

    לדינא אנו מכירים את המשנה (ביצה ה ב) שפסקה "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד". נראה על פניו שכל דבר שקשור לאוכל נפש ביו''ט מותר. ולכן במאמר זה בעז''ה נגדיר את המלאכות האסורות והמותרות ביו''ט הקשורים לאוכל נפש.

    ב. קצירה, טחינה, בצירה, סחיטה וצידה

    מלאכות אלו למרות שהם קשורות לאוכל נפש, אסורות הן. ונחלקו המפרשים בשתי מחלוקות: א. מה הטעם שהם אסורות. ב. האם איסורם הוא מדרבנן או מדאו'.

    ביאור: האם מה שהתורה התירה אוכל נפש היא התירה הכול כולל הכול, ובאו חכמים וחלק מהמלאכות אסרו. או שכבר מה שהתורה התירה ''אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" זה רק את המלאכות העומדים בכללים שנראה.

    שיטת רש''י וסמ''ג:

    במשנה (ביצה כג ב) למדנו "אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהם מזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר".

    רש''י (שם) מפרש למה אסור לצוד, הרי אפילו שחיטה מותר? וז''ל: "אין צדין דגים - אף על גב דשחיטה ואפייה ובשול מאבות מלאכות הן, והותרו לצורך יום טוב. טעמא משום דאי אפשר מערב יום טוב, דשחיטה חייש למכמר בשרא, פן יתחמם ויסריח, אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום, ויניחנו במצודתו במים, ולא ימות ולמחר יטלהו".

    מפירוש רש"י יוצא:

    א. שאיסור צידה הוא מדאו'. מזה שכתב ששחיטה וכו' מאבות מלאכה שהותרו לצורך יו''ט, משמע שמה שלא הותר אסור מהתורה (כך מבינים את רש'י רוב המפרשים, בהמשך נראה את הסברם).

    ב. יוצא שהטעם של איסור צידה הוא משום שאפשר לצוד בערב יום טוב לא יהיה שינוי באיכות [צריך להסביר שהוא שומר את הדגים חיים בתוך המצודה שבתוך המים, ואז באמת הדג טרי ביום טוב אפילו שניצוד לפני].   

    על המשך המשנה מפרש רש''י: "אבל צדין חיה ועוף המכונסים מאתמול, קא סלקא דעתך השתא, כיון דמוקפים גדר הוו להו כנצודין ועומדין, אבל דגים נשמטין לחורים ולסדקים, והויא צידה ביום טוב".

    וגדר צידה פה שמותר זה אותם גדרים של צידה שלא חייבים עליה מדאו' בשבת כי נחשבים עומדים וניצודים. והתנאים להיתר הם:

    א. תופסים את החיה בתפיסה אחת.

    ב. שצל הקירות נופל אחד על השני. שזה מראה שזה מקום קטן.

    ג. בעל החיים הניצוד, חולה או זקן שקשה לו לברוח [דגים חמורים מכולם, כי הם בורחים לצדדים. ולכן להלכה פסק השולחן ערוך (או''ח סי' תצז סע' ה) שדגים נחשבים ניצודים רק כאשר הם באמת המים (רוחב אמה ב''ח שם) סגורים משני הצדדים].

    הב''ח (או''ח סי' תצח ס"ק ג) מסביר שמה שכתב רש''י ואף על גב דשחיטה ואפייה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יו''ט. התכוון כך - שאע''פ דאבות מלאכות הן ואפייה לא אחמרו בה רבנן והותרה לצורך מצוה, בצידה החמירו רבנן משום ששחיטה אי אפשר מערב יו''ט כי מסריח הבשר אבל צידה אפשר לצוד מבעוד יום.

    הסמ''ג (ריש הל' יו"ט) סובר כמו רש''י. וז''ל: "אומר רבינו יצחק בר שמואל דמכשירין דין הוא שיהא מותרין מן התורה בכל עניין אם לא מיאט רחמנא הוא שהרי כך יהיו טובים אם נעשו אתמול כאלו נעשו היום אבל אוכל נפש וודאי אסור מן התורה אלא בדבר המתקלקל אם נעשה אתמול".

    שיטת ירושלמי מרדכי ותוס' (בביצה):

    בירושלמי (ביצה פ''א ה''י) מביאים ממש שתי דיוקים מהפסוקים, ועוד רואים שסופג מלקות ארבעים, שסימן עובר על איסור תורה. וז''ל: "תני אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין והבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל ביום טוב סופג את הארבעים וכו.. מניין שאין טוחנין ולא מרקדין רבי יוסי בשם ר"ל אומר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם מן ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך למעט טחינה והרקדה וכ"ש קצירה ודישה. תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אלו מעוטין מכאן שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב"

    וכן מרדכי (ביצה רמז תרמג') כתב וז''ל: " אפי' לכתחילה יהא מותר לתלוש דהא אוכל נפש מותר כמו אפייה ובשול וכן יש לתמוה לקמן אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב ואמאי הא אוכל נפש הוא יש לומר כדפי' רבינו נתנאל מקינון דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' וסמיך ליה ושמרתם את המצות אותם מלאכות שמשמירה ואילך הם מותרים והיינו מלישה ואילך ומסרן הכתוב לחכמים לידע מלאכה הדומה מלישה ואילך:"

    תו''ס בביצה (ג. ד''ה גזרה שמא יעלה ויתלוש) בסופו כותב כך: " קשה לקמן (דף כג: ושם) תנן אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב ואמאי הא אוכל נפש הוא ואין לומר דכל דבר שיכול לעשותו מערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב עצמו כי לא אתעביד ליה מערב יום טוב דהא אמרי' (לקמן כח:) הוא ולא מכשיריו פירוש אוכל נפש ולא מכשיריו כגון לתקן שפוד רבי יהודה אומר לכם לכל צרכיכם והוא לבדו איצטריך לאסור מכשירין שאפשר לתקנן מערב יום טוב אלמא דוקא במכשירין יש חילוק בין אפשר לעשותן מערב יום טוב בין אי אפשר אבל באוכל נפש כ"ע מודו דאפילו אפשר לעשותן מערב יום טוב מותר לעשותן ביום טוב וי"א דלכך אין צדין שמא יצוד דגים טמאים שאינם צורך ולא נהירא דאם כן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דמותרת על כן פירש רבינו נתנאל מקינו"ן דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות דהיינו מלישה ואילך אבל שאר מלאכות דמקודם לכן אסורין ועוד דבירושלמי יש מיעוט אחר אך שלא לקצור"

    יוצא שמותר רק מלישה ואילך, ולמדו את זה מסמיכות הפסוקים למצה. (שמות יב' טז- יז') "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל־מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶֽם:  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָֽם:"  

    שיטת הר''ן:  

    הר''ן (יב: ד''ה אין) כותב את הסוגיה בפרוט נפלא, כדאי לראות בפנים. אני יסכם בקיצור את דברי הר''ן. אם רש''י סובר שצידה אסורה מהתורה, קשה שהרי טעמו של רש''י לאסור זה משום שהפשר לצוד מערב יו''ט. והרי אנו לא מצינו חילוק באוכל נפש עצמו בין מה שהפשר לעשות מערב יו''ט לבין מה שאי הפשר. כמו בכלי אוכל נפש שכן מחלקים. וזה מוכח מזה שרואים שמתירים בגמרא (ביצה יא.) להוליך הסכין אצל הטבח. וכן לעניין שחיטת הפסח כדאיתא בפסחים (סו.) וכו.. וגם להגיד שרש''י סובר שאסור רק מדרבנן, אי הפשר. שהרי לפי טעמו שאסור משום שאפשר לצוד מערב יו''ט, אם שם מצודה מהערב ועלתה ריקנית, יהיה לו מותר לצוד ביו''ט. כי מה שיכול לעשות מבערב ונאנס חכמים מתירים אפילו ביו''ט. ועוד שהרי הדגים במים נפסדים. (לפי מה שכתבנו בדעת רש''י שהדגים חיים במים, אז הם לא נפסדים.) ועוד שגם לקיטת פירות נפסדות, אז למה אסרו. ולכן על כרחנו צריך בזה טעם אחר.

    ואז מביא את הירושלמי שהביאנו לעיל. וכותב שאין זה דרך גמרתנו שהרי מתירה שחיקת פלפלין כדרכן (יד.) (תוספתא פ''א הי''ב).

    ואחר זה מביא את הסבר הרמב''ן על מלאכת עבודה שגם הביאנו לעיל. שמסביר שהתורה התירה רק להכשיר את האוכל להכילה כגון אפייה ובישולו כיוצא בהן, אבל לצוד בעלי חיים שאינן ברשות אדם וכן לעקור דבר מגדולו כגון קצירה וכו.. אלו וכיוצא בהן אסורים והרי הן בכלל מלאכת עבודה. וכותב עליו הר''ן שגם זה אינו מספיק לו שהרי אך יהיה אסור לטחון חטים מן התורה, ויהא מותר לדוך כל פלפלים.

    אבל הקרוב אצלי לפי גמרתנו כותב הר''ן. שהטעם שאסרו חכמים הוא משום שאלו מלאכות שאוסים לימים הרבה. ומה שמותר שחיקת פלפלין זה משום שזה לא נעשה ברחיים שאינה כדרך טחינת חטים לימים הרבה. וצידה אסורה גם משום זה, שהרי אף אחד לא הולך לצוד בלי אוכל מוכן מראש שהרי אינו יודע אם יצליח לדוג, ולכן מכין אוכל מראש.

    ומביא הר''ן קושיה על שיטתו ומתרצה: " ולא תיקשי לך הא דגרסי' בפרק המצניע (דף צה א) ת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שוגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים. ד"ר אלעזר דאפשר דכי היכי דלא קאי אמחבץ ואמגבן דהא גבון ביום טוב לא מיתסר אלא מדרבנן והכי מוכח מדלא אייתינן הך ברייתא בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קלד א) כי איבעיא לן מהו לגבן ומשמע ודאי דהזיד ביום טוב לא קאי אמגבן ה"נ אפשר דלא קאי ארודה חלות דבש דמיתסר משום תולש כדאיתא התם"

    ומסיים הר''ן "ועדיין אין כל זה מחוור לפי שהסוגיא הירושלמית מוכח שהן מן התורה ואף ברייתא זו בפרק המצניע כפשטה הכי מוכחה:"

    ראינו שהר''ן מסביר שהטעם לאיסור הוא משום שאלו דברים שעושים לימים הרבה. ושזה איסור מדרבנן. אך בסוף הוא מביא שפשט הירושלמי והברייתא בשבת סוברים שאסור מהתורה. אז מה פסק הר''ן אסור מדאו' או מדרבנן?!

    מדברי הבית יוסף (או''ח סי' תצה' ס'ק ב') משמע שהר''ן סובר שאסור מדרבנן. שהרי מסביר שהטור סובר שהפסוקים שמביא הירושלמי זה אסמכתא בעלמא. ואז כתב "ודעת הר''ן גם כן דהנך מלאכות אינן אסורות אלא מדבריהם לפום גמרא דידין ונתן טעם לדבר..." וציטט את דברי הר''ן כולל הקושיה שלא בסוף.

    ערוך השולחן (סי' תצ''ה ס''ק ז') מביא את דברי הירושלמי יוצא מהם שאסור מדאו', וכותב שגם הר''ן כתב שנראה בברור שהירושלמי אוסר מדאו'. אך אין הפשרות לדייק מפה מה סברת הר''ן.      

    שיטת הרמב''ם רא''ש ותו''ס (בגמרא שבת)

    תו''ס בשבת (צה.) מקשה קושיות למה לוקין על רדית חלות דבש. ומתרץ: " וי"ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסורין טחינה והרקדה ביום טוב."

    הרא''ש (ביצה פרק שלישי ס' א') וכן התו''ס (דף כג: ד''ה אין צדין) מקשים על רש''י מהגמרא לקמן כח: שרואים שם שמחלקים בין הפשר לעשות מבעוד יום לאי הפשר, רק במכשירי אוכל נפש. ולכן הם מסבירים שחכמים גזרו על קצירה ובצירה וטחינה לפי שאדם רגיל לבצור כרמו כאחד ולקצור שדהו כאחד ולטחון הרבה ביחד ולדרוך ענביו כאחד. ולכן אסרו כל אלו דדמי לעובדא דחול ומטעם זה נמי אסרו צידה. כי פעמים תעלה במצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול. 

    הרמב''ם (הל' יו''ט א' ה''ה) פסק גם שהם אסורים מדרבנן, אך מטעם אחר. וז''ל: כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.

    השגת הראב"ד. א"א אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש.

    הרמב''ם והראב''ד סוברים אותו דבר רק חולקים האם זה לא לקדש מספיק את היום הקדוש (רמב''ם). או שזה ממש זילזול ביום קדוש (ראב''ד).

    קשה על שיטה זו אך הם יתרצו את הגמרא דגרסי' בפרק המצניע (דף צה א) "ת"ר החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שוגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה.."

    מסביר המגלה עמוקות (מתוך ילקוט מפרשים על הרי''ף עמ' לו') הרא''ש שסובר שצידה וכו.. אסורים רק מדרבנן, ויסביר את זה שכתוב שלוקים ארבעים, זה לאו דוקא אלא ר''ל מכות מרדות מדרבנן. ואולי כך הפשר לתרץ גם לרמב''ם ותו''ס. 

    הרב המגיד (פרק א ה''י סק' ה') כותב כך: "ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרין אחרים לעשותן לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכות אלו לאדונינו אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו לפי שאינה מלאכת עבדים אלא אף האדונים עושין אותה ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה על ידי אחרים כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה אבל האפיה והלישה והשחיטה והבשול אין אדם מכין מהן לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן. כך נראה לי ועדיין צ"ע:"

    סיכום השיטות:

    יוצא לדעת כל השיטות שמלאכות אלו קצירה, טחינה, בצירה, סחיטה, וצידה, אסורות ביו''ט. הסוברים שאסורים מדאו': ירושלמי, רש''י, רמב''ן, סמ''ג. הסוברים שהאיסור מדרבנן: רמב''ם, רא''ש, הר''ן (לפי הב''י), והמגיד.

    הטעמים לאיסור מתחלקים בגדול לשלוש: א. לימוד מהתורה- ירושלמי, מרדכי. ב. מלאכת עבודה ולא כבוד ביו''ט\ עובדין דחול-  רמב''ן, תו''ס, רמב''ם, ראב''ד, והמגיד. ג. מלאכה לכמה ימים- ר''ן רא''ש. ד. דבר שיכול לעשות מבעוד יום- רש''י סמ''ג.     

    פסיקת האחרונים:

    פסק הטור כך: (או''ח סי' תצה' סע' א' ב') ".. וכן מכשירי אוכל נפש כיון שצריך לתיקון האוכלין מותר לעשותן בי"ט וכגון שא"א לעשותן מאתמול אבל אם היה אפשר לו לעשותן מאתמול אסור לעשותן בי"ט אבל שאר כל המלאכות אסורות בי"ט ולוקין עליהן(צריך להגיד שלוקין מדרבנן, כמו סברת הרא''ש). וקצירה וטחינה ובצירה וסחיטה אף על פי שהן אוכל נפש אסרום חכמים ופרש ר"י הטעם לפי שאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מתירין בי"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י"ט וכן צידה אסרו שפעמים שתעלה במצודתו דגים הרבה ובירושלמי מסמיך להו כולהו אקראי"

    יוצא שהטור פסק את כל הטעמים שראינו בראשונים חוץ מטעמו של רש''י: א. סמיכות הפסוקים לשמרתם את המצות. ב. אסור לעשות ליום אחר.(סי' תקג' סע' א') ג. זלזול ביו''ט. רגילות של מלאכת עבודה. אך את טעמו של רש''י לא פסק, שהרי מתיר הטור באוכל נפש (ולא במכשירי אוכל נפש) לעשות ביו''ט אפילו מה שיכול היה לעשות מבערב.

    המור וקציעה (סי' תצח') מקשה על טעמו של הטור כך: " תימה מאי איריא משום מניעת שמחת י"ט, תיפוק ליה משום מכין מי"ט לחול, דאיכא מ"ד (פסחים מו, ב) דלוקין עליו אפי' באוכל נפש, ואפי' מי"ט לשבת ואמאי תלי לה ר"י בבטול שמחת י"ט, דלכ"ע אינה אלא גזרה דרבנן?"

    אולי הפשר להגיד שהטור פה רצה דרך הגב ללמדנו כמה צריך לכבד את יו''ט ולשמח בו. ולכן כתב את הטעם הזה. ואת הדין שלא מכינים מיו''ט ליום אחר שמר הטור ללמדינו בסי' תקג'. 

    הסביר הב''י את כוונת הטור שכתב "ובירושלמי מסמיך להו כולהו אקראי". היינו לומר דאע''ג דבירושלמי מייתי מקראי שלא יקצור ולא יברור ולא ירקד ולא יטחון ביו''ט, אסמכתא בעלמא נינהו ואינן אסורין אלא מדרבנן. 

    וכן גם פסק בשו''ע (שם) " קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה, אף על פי שהם מלאכת אוכל נפש אסרום חכמים."

    המשנה ברורה (ס''ק יא') מסביר שמה שאנו אומרים קצירה הדין גם דישה והרקדה וכהאי גונא. ע''כ. יוצא מפה שצריך להבין את הטעמים שראינו בראשונים בתור כללים לאיזה מלאכות יהיו מותרות לנו ואיזה לא. וכך להשליך את הלימודים האלו על פעולות שהיום אנו עושים במטבח.

    ועוד מביא בשער הציון (ס''ק טו') בשם החמד משה שיוצא מהגמרא בחגיגה (יח.) שסתם קצירה וסחיטה לכ''ע אסורה מהתורה. כתוב בגמרא כך: "ריש לקיש אמר: וחג הקציר איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו - הוי אומר זה עצרת. אימת? אילימא ביום טוב - קצירה ביום טוב מי שרי? אלא לאו - לתשלומין." (אני הקטן לא מבין למה מזה שריש לקיש מדבר על איסור דאו' דווקא, ולא על דרבנן. צ''ע)

    סיכום למעשה בקיצור רב[1]

    קוצר

    לקצור זה לנתק דבר ממקור חיותו, ורגילים לעשות מלאכה זו לצורך ימים רבים לכן היא בגדר מלאכת עבודה שאסורה ביו''ט כמו בשבת. ואפילו לסעודת יום טוב בכמות קטנה.

    דש

    דישה זה למשל להפריד את גרגירי החיטה מהשיבולים, וכן אפונה או שועית. דרך מלאכה זו לעשות בשדה ע''י כלי בכמויות גדולות. ולכן אסורה מלאכה זו. אך לפי מה שראינו בשיטת הר''ן יוצא שאם עושה בשינוי בדרך שאז זה לא מלאכת עבודה, ומותר ביו''ט. ולכן מותר להפריד ביד לצורך סעודת יו''ט חיטים וכו..[2]

    מפרק וסוחט

    מפרק היא תולדה של מלאכת 'דש', שעניינה הוצאת דבר מתוך דבר. ובכלל מלאכה זו האיסור לסחוט. ובגלל שמלאכה זו נעשת לימים רבים היא אסורה כמו שבת. שמותר לסחוט רק לתוך אוכל.[3]

    טוחן

    טחינת קמח זו מלאכת עבודה למים רבים. אך לטחון תבלינים במכתשת ביתית בלבד מותר ליו''ט. רמ''א (סי' תקד סע' א') מצריך שינוי. ולכן מותר לרסק במגרדת לצורך יו''ט.[4] לרסק מצוות או ביסקוויטים מותר הואיל ונעשו מקמח, ואין טחינה אחר טחינה.

    ניפוי

    ניפוי אסור משום מלאכה לימים הרבה. אך אם הקמח כבר נופה ורוצים לייפותו או שנפל עליו משהו, מותר לנפות שוב. אך צריך שינוי כגון לנפות ע''ג השולחן, או בנפה הפוכה. ולכן מותר כיום לנפות כי הקמח נקי ורק משחשש מנפים שוב.[5]

    לישה:

    לישה מותרת ביו''ט. וכן להכין פירה ע''י עירוב של מים ואבקת פירה. [6] 

    בורר

     ברירה בשדה ודאי שאסור משום מלאכת עבודה. אך ברירה במטבח מותר אפילו בלי שלושת תנאי הברירה של שבת (אוכל, ביד, ומיד). למשל ביו''ט יהיה מותר להוצאי את גרעיני הלימון מהסלט, ואפילו הרבה לפני הסעודה. יש שמצריכים לעשות שינוי בברירה. ואם יחל לעשות את המלאכה בערב יו''ט בלי שהמאכל ייפגם, אז חייב לשנות ביו''ט לפי רמ''א.

    שחיטה

    דיני שחיטה ביו''ט רבים. בדיקת הסכין, זימון העוף אם זה עוף בר, שלא יהיה מוקצה, ניקוי הנוצות או הצמר, כיסוי הדם, הפשטת העור, שיטוח העור, חלוקת הבשר, מלחת העור, ניקור, וכו.. הלכות אלו מפורטות בשו''ע בסימנים תצז' עד סי' תק' כולל.

    כיום נהגו רבים שלא לשחוט ביו''ט. א. משום שרק שוחטים יודעים לשחוט, ומשום שיש הרבה קונים הם לא זוכרים כמה הביאו ולמי ולכן מגיעים לדיבור על כסף שאסור. ב. משום שרבו הטרפות יש שחוששים משחיטה לא לצורך אכילה. אך בתרנגולים מקלים גם כי הם קטנים. וגם כי יש בהם פחות טרפות. אך היום שיש מקררים עדיף שלא לשחוט כלל ולחסוך את הטרחה המרובה של השחיטה, הבדיקה, הפשטה, שטיפה, מליחה. אך במקום צורך מותר. כי מהדין מותר.

    וז''ל הילקוט יוסף (הל' מועדים דיני הכנה ושחיטה ביו"ט סע' ג') "שחיטת בהמות אף על פי שהיא צורך אוכל נפש, ומותרת ביום טוב מעיקר ההלכה, המנהג בזמן הזה ברוב תפוצות ישראל שלא לשחוט שום בהמה ביום טוב, וכן ראוי להנהיג בכל מקום, מפני ריבוי התקלות הנגרמות על ידי זה בשיווק הבשר ומכירתו, שבאים לידי חילול יום טוב, ובפרט בזמן הזה שכל האיטליזים משתמשים במקררים חשמליים, והבשר שנשחט בערב יום טוב נשאר טרי כיום הלקחו, לא כהתה עינו ולא נס ליחו."

     תופר, כותב, מוחק, מודד, בונה, וממרח.

    מלאכות אלו לא כשורות כלל לאוכל נפש לכן הם אסורות ביו''ט כמו בשבת. אלא אם כן זה קושר כמו לקשור עוף שמותר. או שצריך למדוד למצווה כמו בשבת או תבלין שצריך להיות מדויק ביותר שמותר למדוד.

    עניין שבת ויום טוב

    ולסיום בעז''ה ננסה להביא את החילוק הפנימי של שבת מיו''ט, שמשורש חילוק זה נמשכים ונולדים כל החילוקים לפע''ד.

    מסביר רבי נתן בלקוטי הלכות[7] (הל' יו''ט סי' א') ששבת הוא יום שכולו טוב תכלית שמים וארץ, ולכן שבת קביעא וקימא כי שבת קדוש מאליו ואין צורך להמשיך אליו קדושה. אבל יום טוב הוא בחינת ההמשכה שממשיכין הארה מהביטול משבת. ולכן קוראים אותו יום טוב, דהינו שאנו ממשיכין הארה לתוך הימים שיש בהם ימי טוב. ועל כן הימים טובים תלוי עקר קדשתם בישראל, כמו שכתוב: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם במועדם" ולכן אומרים מקדש ישראל והזמנים. שישראל ממשיכים את הקדושה אל הזמנים. ואת זה עושים מהביטול של שבת אל ה' מעל הטבע לגמרי. ואז מכח ביטול זה מאירים את הימים בבחינת רצו ושוב. ורואים זאת בזה ששבת זה בחינת סוף העולם ה' אחד ושמו אחד, מעל הטבע לגמרי. ומשם נמשכו הניסים לימים טובים לשינוי הטבע לישראל.

    ועל כן ביום טוב מותר אכל נפש, כי מאחר שכל קדשתו תלוי בנפשות ישראל שממשיכין הקדשה לשם, ע''כ מה שהוא צורך הנפש, דהינו אכל נפש, בודאי אינו ראוי שיאסר, כי הנפש הוא למעלה מהיום טוב, כי משם מקבל הקדושה כנ''ל. אבל כל המלאכות בודאי אסורין, כי הוא יום טוב, דהינו בטול הרע שהוא בטול כל הל''ט מלאכות שבאים ע''י עץ הדעת טוב ורע. אבל שבת הוא למעלה ואינו תלוי בקדושת ישראל ע''כ אסור בו אפלו מה שהוא צורך הנפש כנ''ל.

     

    [1] מתוך פניני הלכה הל' יו''ט פרק ד'.

    [2] לסוברים שמלאכות אלו אסורות מדאו', אפילו שעושים עם היד צריך שינוי.

    [3] יש שהתירו לסחוט בשינוי. א. משום שזה דומה לטחינה שהתירו בשינוי. ב. משום שאיסור סוחט משאר פרות חוץ מענבים וזיתים לרוב הפוסקים הוא דרבנן. ואיסור מלאכה ביו''ט הוא דרבנן, ולא נגזור דרבנן על דרבנן. למרות זאת רוה''פ אוסרים. שמחלקים בין טחינה שיש רגילות לטחון בבית בשביל סעודה אחת. אבל סחיטה שסוחטים למשקים שוחטים כמות. (צ''ע)

    [4] הרב מרדכי אליהו (בדרכי הלכה על קיצור שו''ע סימן צח' ס''ק ה') אוסר להשתמש כלל במגרדת וכן במטחנת יד ביו''ט. אך במכתשת בשינוי או במזלג בשינוי מתיר.

    [5] וכן גם משמע מדרכי הלכה (שם ס''ק בי') . ומסיים המחמיר תבוא עליו ברכה.

    [6] קיצו''ע (סי' צח ס''ק ט') מוסיף שלא ימדד את הקמח, אלא יקח באמד הדעת. ואם אינו מצמצם את המדה, אלא פוכת או מוסיף, מותר.

    [7] כדאי מאוד לפתוח בפנים לראות את הדברים באורך ופירוט רב.



תגיות: אוכל נפש, יום טוב, אביאל נסים כהן, ,