סעודת ברית חלבית

האם חייבים שסעודת הברית תהיה בשרית? או שמותר לעשותה חלבית?

הרב ינון קליין שליט"א

    שאלה: האם ניתן לקיים סעודת ברית מילה חלבית, או שיש להקפיד שהסעודה תהיה בשרית?

    תשובה: לכתחילה ראוי ונכון וטוב יותר שסעודת הברית תהיה סעודה בשרית (ולכאורה דווקא בשר בהמה ולא עוף, ויש לדון ועוד חזון למועד), אך יש מקום לסמוך ולהקל ולקיים סעודת ברית חלבית. בזמנינו שקשה לרוב האנשים לאכול סעודה בשרית בבוקר, ואת הברית ראוי לקיים בבוקר מצד 'זריזים מקדימים למצוות', אין לדחות את הברית לצהריים כדי ל'הרויח' סעודה בשרית, אלא יש לקיימה בבוקר ולאכול בה סעודה חלבית.

    הרחבה:

    א. כתב השל"ה הקדוש (מסכת שבת פרק נר מצוה אות ז) "וכשלמדתי תורה בק"ק קראקא אצל רבי מורי הגאון החסיד מהר"ר שלמה זלה"ה, אירע שהיה סנדק בערב שבת, ולא רצה לילך לקביעת הסעודה של מילה, ואמר שהוא קל וחומר מסעודת מילה שחלה מראש חודש אב עד התענית, שאין אוכלין בשר כי אם מנין ולא יותר. והנה, איסור אכילת בשר בימים ההם אינו אלא מנהג בעלמא (או"ח סי' תקנא סע' ט), על כל זאת נוהגין שאין אוכלין יותר ממנין (ראה שם בלבוש סע' י), קביעת סעודה בערב שבת, שהוא דין דגמרא כדלעיל (גיטין לח ב), מכל שכן אם יש מנין, שלא יאכלו יותר. ואני אמרתי לו, מה זה ראיה, בשלמא שם, אפשר למצוא תקנה, לקבוע סעודה על מאכלי חלב, ויסבו הרבה כמו שירצו, אבל בערב שבת אין למצוא תקנה, דקביעת סעודה איסורא הוא בין בבשר בין בחלב, אפשר דשרי. ודחה את דברי, מטעם דאין שמחה בלא בשר (פסחים קט א), וקל להבין".

    מדבריו עולה שסעודת הברית חייבת להיות בשרית, לפי שאין שמחה אלא בבשר. וצריך לברר האם סעודת הברית היא סעודה שחייבים בה שמחה, וכן האם להלכה נפסק שאין שמחה אלא בבשר ויין.

     

    ב. השאלה אם יש שמחה בסעודת ברית, נתונה במחלוקת תירוצים בתוס' (מועד קטן ח ב ד"ה מפני) שכתבו: "וסעודת ברית מילה מותר לעשות בחול המועד דליכא שמחה כדאמרינן פרק קמא דכתובות (ח א) דלא מברכין שהשמחה במעונו משום דאית ליה צערא לינוקא. אי נמי כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה".

    לפי ההסבר הראשון בתוס' ברור שאין שמחה בסעודת ברית, מאידך לפי ההסבר השני בתוס' יש שמחה בסעודת ברית.

    ועל פסק השו"ע (סי' תקמו סעיף ד) "מותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה וכן סעודת פדיון הבן", כתב המגן אברהם (ס"ק ה) "דלא חשיבי שמחה אלא סעודת נשואין לבד". וקשה, לפי שכנראה רוב הראשונים הבינו שיש שמחה בסעודת הברית, כתירוץ השני של תוס', וכמבואר להלן:

    א. בגמרא שבת (קל א) "תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב עדיין עושין אותה בשמחה". ופירש רש"י,  "בשמחה - שעושין משתה". ברור שלשיטת רש"י יש שמחה בסעודת הברית. ובנדה (לא ב) על דברי הגמרא: "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים", פירש רש"י (ד"ה שלא יהיו) "שלא יהיו הכל שמחין - שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש[1]".

    ב. תוס' במסכת שבת (שם ד"ה שש אנכי) כתבו "במדרש (שוחר טוב) למנצח על השמינית כתיב הנדרש על המילה שהיא בשמיני וכן אמרינן (פר"א פ' כט) ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ביום ה"ג מל את יצחק דהיינו ביום השמיני דמילה כמנין ה"ג, ר"ת". הרי שגם לשיטתם במסכת שבת יש שמחה בסעודת הברית, וכהסבר השני של התוס' במועד קטן.

    ולפי המדרש שהביאו התוס' נקל להבין מדוע יש שמחה בברית. שכן המדרש השווה בין המילה להקרבת הקרבן (פרקי דרבי אליעזר פכ"ח): "מכאן את למד שכל איש שמגיש בנו למילה, כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח, מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזכה להמול את בנו כאברהם שמל את בנו". ואם אנו משווים בין מילה להקרבה, נוכל ללמוד מהמשנה במסכת תענית (פ"ד מ"ה) "זמן עצי הכהנים והעם וכו'" ופירש רע"ב: "כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם, והתנו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבים משלהם. וביום שמביאים העצים מביאים עמהם קרבן נדבה ועושים אותו היום יום טוב". כלומר, שכשזכו להביא נדבה למקדש עשו יום טוב ואם יש דמיון בין ברית המילה להקרבת הקורבנות, אפשר להבין שכשאדם זוכה ונולד לו בן ויש בידו לקיים מצוות מילה שהיא כהקרבה, יעשה יום טוב.

    ג. על הראייה של התוס' (מו"ק) מהגמרא בכתובות, כתב הריטב"א (כתובות ח א): "מכאן דקדקו חכמי צרפת האחרונים שהאבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה דלית כאן סעודת שמחה כיון דאיכא צערא דינוקא, ולא מסתברא דנהי דלא קבעינן ברכת שהשמחה במעונו משום דאיכא צערא דינוקא, מ"מ סעודת שמחה ומצוה היא ועל השמחה קובעים אותה".

    ד. באור זרוע (ח"ב סי' קז) הביא את המדרש שהביאו התוס' (שבת הנ"ל) וכתב: "מיכן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו יום שזכה למול את בנו". גם לעניין תחנון כתב האור זרוע (שם סי' קט) שלא אומרים ביום שיש בו ברית כי הברית היא שמחה, כמוכח בגמרא שבת (הנ"ל).

    ה. בשיבולי הלקט (סי' ל) למד מן הגמרא במסכת שבת (הנ"ל) שביום שיש בו ברית לא אומרים תחנון, כי הברית היא שמחה [אמנם אין בהכרח ראייה מזה לסעודת הברית].

    ו. כתב האבודרהם (הל' מילה וברכותיה): "וכן נהגו לעשות סעודה ביום המילה ויש סמך לזה במדרש שאומר ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ביום הגמ"ל את יצחק שעשה משתה ביום השמיני שנמול. וכן משמע בכתובות (ח א) שהיו עושים סעודה ביום המילה דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו אי לאו משום דאיכא צערא דינוקא. וכן אמר דוד (תהילים נ ה) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, ורבותינו ז"ל אמרו סעודת מילה ומפרשים עלי זבח זב ח' דם מילה שהוא זב לשמונה ימים. ופירש ה"ר משה כהן שהטעם בזה שהקב"ה חפץ כפי היות שאר כוחות הנפש נמשכות ונגררות אחר הנפש המשכלת בעשיית המצות ובדרישת החכמה שיהיה להם חלק בשמחה אשר תגיע לנפש המשכלת בעשות המצוה או בהגיעהו לחכמה וזה יהיה בעשותו סעודה במאכל ובמשתה. וכן אמרו ז"ל כי כשאמר הקדוש ברוך הוא אל שלמה בחלום הלילה שאל מה אתן לך ושאל החכמה והמדע ונתנם לו כאשר מבואר שם בפסוק שאמר אחר כן (מ"א ג, טו) ויקץ שלמה והנה חלום ויעש משתה גדול לכל עבדיו. וארז"ל (שיר רבה א) מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה ע"כ".

    מכל הנ"ל עולה, שלרוב הראשונים יש שמחה בברית ולא כתירוץ הראשון של התוס' (מו"ק הנ"ל) ואם כן קשה מדוע נקט המגן אברהם שאין שמחה אלא בסעודת נישואים. ועוד קשה שהמגן אברהם (סי' רמט ס"ק ו) הביא את דברי השל"ה דלעיל, בהם ברור שיש שמחה בסעודת ברית, ולכאורה סתר דבריו. ומתוך כך התקשתי גם בדברי הגר"א בביאורו (או"ח סי' תקמו סע' ד): "לא מבעיא מילה דאין נקרא שמחה כמ"ש בפ"א דכתובות אלא אף פדיון הבן דאין נקרא שמחה אלא סעודת אשה". וכאמור, לרוב הרבה ראשונים סוברים שיש שמחה בסעודת ברית והטעם מחמתו מותר לעשות סעודת ברית הוא משום שזמנם קבוע, כתירוץ השני של תוס'.

    הנפקא מינא להלכה בזה היא לעשות סעודה בברית שנדחתה. שאם נאמר שההיתר לעשות סעודה במועד הוא כי אין שמחה בסעודת ברית, לא יהיה חילוק בין ברית בזמנה לברית דחויה. ואם נאמר שההיתר הוא משום שזמנה קבוע, יהיה אסור לעשות סעודה בברית דחויה בחול המועד. המשנה ברורה (סי' תקמו ס"ק יא) פסק "ואין נ"מ בין היו בזמנן ובין שלא בזמנן דלא חשיבי שמחה אלא סעודת נישואין ואירוסין בלבד".

    למסקנה עולה, שאע"פ שמהראשונים נראה שיש שמחה בסעודת ברית ושהעיקר כתירוץ השני של התוס', האחרונים תפסו לעיקר את התירוץ הראשון של התוס' ונקטו שאין שמחה בסעודת ברית.

     

    ג. לפי זה יש לדון ולומר, שהאחרונים שסוברים שאין שמחה בסעודת ברית, לא יסכימו לדברי השל"ה בשם מהר"ש מלובלין שחייבים לקיים את סעודת הברית בבשר.

    והנה המגן אברהם, למרות מה שכתב שאין שמחה בסעודת הברית, כמובא לעיל, הביא (בסי' רמט ס"ק ו) את דברי השל"ה הנ"ל. ואחר דברי השל"ה כתב, "ובע"ש כתב הא דאין שמחה אלא בבשר דוקא בזמן שבית המקדש קיים והיה בשר שלמי שמחה ע"כ ולא עיין בסנהדרין דף ע". ולכאורה צ"ע על המגן אברהם, שלא החליט האם בסעודת ברית אין שמחה, כדבריו בסימן תקמו, או יש שמחה כדבריו בסי' רמט. וכן יש לברר את מחלוקתו עם העולת שבת האם בזמן הזה יש שמחה בלי בשר ויין.

     

    ד. מקור הדין במסכת פסחים (קט א), "תנו רבנן חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך במה משמחם ביין רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן אנשים בראוי להם ביין ונשים במאי תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש".

    על פי גמרא זו פסק הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הל' יח), "הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין". לכאורה דבריו אינם כפשט הסוגיה, שהרי מן הגמרא עולה שבזמן שאין קרבנות די ביין לשמחה ולא צריך בשר.

    את הקושיה הזו מקשה הבית יוסף (סי' תקכט), "ויש לתמוה על הרמב"ם למה הצריך שיאכלו בשר וישתו יין דהא בברייתא קתני דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין ומשמע דביין סגי בלא בשר". ובשו"ע פסק "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים; והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו". והשמיט את דברי הרמב"ם בעניין בשר (יין הוזכר בשו"ע בסע' א).

    ובאחרונים תירצו בכמה אופנים שונים.

    א. מהרש"ל (יש"ש ביצה פ"ב סי' ה) תירץ, "ואני אומר, דר"י בן בתירא לא בא למעט אכילת בשר. פשיטא שאין שמחה אלא בבשר, דהא שמחת י"ט היא הסעודה, ולא נקרא הסעודה להיות בו לב טוב ושמחה בלא אכילת בשר. אלא שבזמן שב"ה היה קיים, היו אוכלין בשר שלמים, והיו עומדים על קרבנותיהם, והיה מספיק להם שמחה זו, אפילו היו שותין מים בתוך הסעודה, אם לא לכוס של ברכה. אי נמי היה שותין בצמצום, כפי צורך אכילה, או מזוג הרבה, ולא היה שותין לרוות גופו, כדי לשמוח בי"ט, אבל עכשיו, שאין לנו שמחת שלמים, והמקדש חרב, וערבה כל שמחה, אין שמחה אלא ביין, וזולתה אינו יוצא ידי חובה בשמחת י"ט, ואדרבא, במה ישמח את עצמו, אם לא שישתה, וישכח רישו, לשמוח, ולבטוח בה', שיחזור אלינו, ואף בימי גליותינו, בהיותינו בארץ אויבינו, לא מאס ולא געל אותנו, להפיר בריתו, תורה ומצות מאתנו, כי תמיד הוא ה' אלהינו".

    ב. בכפות תמרים (סוכה מב ב ד"ה ההלל) תירץ בשני אופנים, "ואפשר דה"ק יש פעמים דהשמחה היא לאכול בשר כגון בזמן שבהמ"ק קיים דהיא אכילת שלמים ויש פעמים דהשמחה היא בשתיית היין כגון בזמן הזה אי נמי יש לומר דבזמן הזה נמי צריך לאכול בשר עם היין דיין לחודיה אזוקי מזיק ומ"ש בגמרא דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין ר"ל עיקר השמחה דבזמן המקדש הגם דשותה יין לשרות המאכל עיקר השמחה היא בבשר דהיא בשר של שלמים והוא קדושה ובזמן הזה דהבשר חולין עיקר השמחה הוא ביין ולעולם תרתי בעינן בשר ויין ויש סמך דבבשר חולין איכא שמחה מדתנן בתעניות ערב ט"ב לא יאכל בשר ולא ישתה יין".

    ג. בדומה לתירוץ השני של הכפות תמרים, כתב הב"ח (סי' תקכט) "ונראה דסבירא ליה לרבינו דממתניתין דבפרק אותו ואת בנו (חולין פג א) בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו' בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו וכו' משום שהיו מרבין בשמחה לעשות סעודות כדפירש רש"י לשם אלמא דאיכא נמי שמחה בבשר אף על פי שאינן שלמים ובפרק כל כתבי (שבת קיח ב) נמי קאמר במה מענגו לשבת בבשר שמן ובדגים גדולים. והך דערבי פסחים הכי פירושו בזמן שבית המקדש קיים עיקר שמחה בבשר שלמים כדכתיב קרא וזבחת שלמים וגו' דאיכא תרתי שמחה חדא שמחת הבאת שלמים לה' אידך שמחת אכילת בשר מה שאין כן ביין דליכא אלא חדא שמחה. אבל עכשיו שאין בית המקדש קיים אין עיקר שמחה אלא ביין כדכתיב קרא ויין ישמח לבב אנוש אבל בשר אינו עיקר שמחה דלא אשכחן קרא דכתיב ביה שמחה בבשר שאינו של שלמים".

    והנפ"מ בין התירוצים השונים היא האם יש חובה באכילת בשר בשמחה, או שיש בזה רק מצוה אך לא חובה. לפי התירוץ של מהרש"ל והתירוץ הראשון של הכפות תמרים, יש חובה לאכול בשר בסעודה שחייבים בה שמחה, לפי התירוץ השני של הכפות תמרים והתירוץ של הב"ח אין בזה חובה אלא מצוה.

    וכך פסק המשנה ברורה (סי' תקכט ס"ק יב) שיש רק מצוה לאכול בשר בסעודת יו"ט ולא חובה. וכתב גם בביאור הלכה (ד"ה כיצד משמחן) "ומכל מקום מצוה יש גם באכילת בשר כיון שנאמר בו שמחה [כן מתבאר מדברי הב"ח וש"א] והמחבר שלא הזכיר בשר אזיל לשיטתיה בב"י ע"ש ולענין יין סמך על מה שהזכיר בס"א שצריך לקבוע סעודה על היין".

    ועולה, שנחלקו האחרונים אם בזמן הזה יש חובת שמחה בבשר או שדי ביין. וכאמור לעיל המגן אברהם הביא את שיטת העולת שבת שאין שמחה בבשר בזמן הזה והשיג עליו מגמרא בסנהדרין (ע א) שם למדנו "תנן התם ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ותנא אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו בשר מליח עד כמה אמר רבי חנינא בר כהנא כל זמן שהוא כשלמים". וודאי מדובר בזמן הזה, אחרי חורבן הבית, ואע"פ כן אסור לאכול בשר כי יש בו שמחה, הרי שיש שמחה בבשר גם בזמן הזה.

    ואם כן, מצד אחד עומדת הגמרא בפסחים ומולה עומדת הגמרא בסנהדרין, ולכאורה מהגמרא בפסחים קשה על המגן אברהם ומהגמרא בסנהדרין קשה על העולת שבת. אמנם אחרי התירוצים דלעיל, לא קשה. המגן אברהם סבר כתירוץ היש"ש שבזמן הבית היה די בבשר לשמחה ובזמן הזה צריך גם יין וזה פירוש הגמרא בפסחים, העולת שבת סבר כתירוץ הב"ח שיש שמחה בבשר אלא שאין חובה לשמוח בבשר ואפשר לשמוח גם ביין בלי בשר וזה פירוש הגמרא בסנהדרין (ועי' מחצית השקל על המגן אברהם שם).

    ומכל הנ"ל עולה, שאפילו למי שסובר שיש שמחה בסעודת ברית, אפשר שאין חיוב לאכול בשר מחמת שמחה זו.

     

    ה. ולעניין חשיבות גבינות, הביא הט"ז (יו"ד סי' קא ס"ק ד) בשם מהרש"ל שגבינה לא נחשבת חתיכה הראויה להתכבד, והט"ז חלק עליו וסבר שנחשבת חתיכה הראויה להתכבד וז"ל, "רש"ל כתב בפרק כל הבשר סי' קח וזה לשון המרדכי בשם רבינו שמשון ברבי אברהם מי יודע אם גבינות חשובות כחתיכה הראויה כו' ולי נראה דבודאי אין שם חתיכה הראויה כו' נופל על הגבינות דאם היא לחה אינה חשובה ואף יבשה שחשובה בזמנינו מכל מקום אינה חשובה כל כך לאכול בה כדי שביעה שהיא קשה לגוף ובפרט מאחר שכמה בני אדם אין אוכלין אותה אפי' על ידי הדחק עד כאן לשונו. ולא נראה לעניות דעתי דבריו דהא אמרינן בפרק רבי אליעזר דמילה גבינה אפילו בת יומא מעלי וכן כתב בתורת הבית הארוך לענין גבינה שנעשה מבהמה טריפה העתיקה בית יוסף בסי' פא דגבינה הוה ראויה להתכבד וכן פסק רמ"א בסי' פא". ולפי זה, אם נאמר שחלק מגדר השמחה בסעודה הוא שיהיו בה מאכלים מכובדים, לשיטת מהרש"ל לכאורה אין להגיש גבינות ולשיטת הט"ז ניתן להגיש גבינות. אלא שניתן לומר שגם לשיטת מהרש"ל בזמנינו גבינה תיחשב חתיכה הראויה להתכבד, לפי שדין זה משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן לפי הרגילות באותו מקום וזמן (עי' ש"ך יו"ד סי' קא ס"ק יג), ובימינו רגילים לעשות סעודות מכובדות עם גבינות, ולפעמים סעודה כזו עולה יותר מסעודה בשרית.

     

    ו. ופסק השו"ע (יו"ד סי' רסה סע' יב) "נוהגים לעשות סעודה ביום המילה" ולא כתב שהסעודה צריכה להיות דווקא בבשר, וזה מסתדר לשיטתו המובאת לעיל, שבזמן הזה אין חובה לשמוח דווקא בבשר, א"נ שסעודת הברית אינה סעודה של שמחה.

    ולכאורה על פי האמור לעיל (אות ד) אפשר לקיים את סעודת הברית במאכלי חלב, מאחר וניתן לסמוך על הראשונים והשו"ע הסוברים שבזמן הזה אין שמחה דווקא בבשר. אבל בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סי' קפז) כתב לדחות "ומש"כ מע"כ דסומכין עכשיו ארי"ף ורא"ש דמשמע מדבריהם דס"ל כב"י דבזמן הזה שאין ביהמ"ק קיים השמחה ביין. ולפענ"ד דזה אינו חדא דא"כ לשיטתם גם ביום טוב ופורים לא בעי בשר והעולם מהדרין דוקא אחר בשר א"כ נראה דלא סמכו על הב"י בזה. עוד נראה והוא העיקר שהרי העושין סעודות חלב אין נותנין יין לשתות לשם שמחה וע"כ דלאו מטעם הב"י נותנין סעודת חלב וזה ברור. ושמעתי שמנהג זה מקורו באשכנז שהיו מקומות בזמן ההשכלה שהיה קשה לאכול אצל כמה אנשים מאכלי בשר בפרט מפני הכשרות והקילו במאכלי חלב ובכל במקום שאין חשש אין להקל כלל, ושמעתי מפי מגידי אמת שפעם בא אחד אצל צדיק וקבל על בנו שר"ל יצא לתרבות רע ושאלו אם לא היה לו סעודת חלב בהכנסתו לברית והשיב כן ואמר לו שזה גרמה לו. עכ"פ כיון דאכתי עושין אותה בשמחה ולשמחה בעינן סעודת בשר ויין".

    והנה לפי דבריו, מי שרגיל גם בזמנים אחרים לאכול מאכלי חלב לשמחה ומביא יין לסעודה בשביל השמחה, לכאורה יכול לסמוך על סברת השו"ע ולקיים את הסעודה במאכלי חלב [ועל המעשה שכתב בסוף דבריו, עי' מש"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סי' טז) בשם הרמב"ן].

    וחזר המשנה הלכות על דבריו (חלק יד סי' רעב) "בכאן אביא לו מה שקבלתי מעשה שהיה אצל הגה"ק אדמו"ר מצאנז בעל דברי חיים שבא לפניו איש חשוב והתנצל שיש לו בית מלא תורה וכל בניך לימודי ה' גדולי התורה ורק בן אחד יש לו שאינו רוצה ללמוד ואינו בן תורה ויש לו מזה עגמת נפש וצער גדול, והאדמו"ר התבונן במחשבתו הטהורה כדרכו בקודש ותיכף שאל אפשר האסטו געמאכט אמילכיגע סעודה ביים ברית (אולי עשית סעודת חלב בשעת הברית ולא אכלו בשר) חשב האב והשיב שזוכר שהי' זמן מבולבל ועשו (מילכיגע סעודה) סעודת חלב והשיב הגה"ק זצל"ה (נא וואס ווילסטו), כלומר א"כ מה אתה רוצה.

    וכבר הבאתי ראיה בס"ד דאכילת בשר בשעת הברית מפורש בתורה (שמות יח יב) ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלקים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלקים, ופי' הרמב"ן ז"ל ויקח וכו' היה זה אחר שעמד עמהם ימים רבים ונתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עמו ביום חתונתו כי חתן דמים הוא ע"כ. הנה מבואר בדברי הרמב"ן ז"ל דעל ברית שהוא חתן דמים צריך סעודה עולה וזבחים, ואפילו אי נאמר דאין למדין מקודם מתן תורה, מכל מקום הרי על העצם ההלכה לא פליגי והרמב"ן רק מפרש שגם זו הסעודה היתה בשביל הברית אבל בשאר כל ברית צריך סעודה כזו דאם לא כן מ"ש יתרו וזה פשוט מאד.

    שוב מצאתי בספר כד הקמח לרבינו בחיי (הל' מילה) שכתב מצינו כי כשנולד יצחק נימול לח' ימים ועשה אברהם סעודה גדולה ביום ח' למילה שכן דרשו רבותינו ז"ל (בראשית כא) ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ה - ג מל את יצחק, ומכאן סמך למנהגנו שאנו עושים סעודה ביום המילה שהרי לפני המדרש הזה עשה אברהם משתה גדול ביום שמיני במילת יצחק. מצות המילה כעין קרבן היא, שאדם מקריב פרי בטנו לכבוד השי"ת לקיים מצותו, וכשם שדם הקרבן מכפר כך דם המילה מכפר וכו' וכשם שכתוב בקרבן (שמות כט) ואכלו אותם אשר כופר בהם, שאכילת קרבן מכפר, כן המנהג בישראל שעושין סעודה ביום המילה ומתאספין הכל ובאין שם ומנהג כשר הוא, וע"כ הזכיר דוד המלך ע"ה (תהלים נ) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, ללמדך כי ראויה שיתאספו הקרובים ואוהבים לשמוח ולעשות סעודה על המצוה הזאת, עיין שם. הרי לן מפורש דסעודת ברית מילה היא כאכילת בשר הקרבן שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין ואסמכוהו אקרא דכורתי בריתי עלי זבח, ומבואר מדברי רבותינו הראשונים הרמב"ן והרבינו בחיי דסעודת ברית מילה בא דוקא בשר, ואם לאו הוי כחסרון בקרבן" [עכ"ל המשנה הלכות].

    ולכאורה אפשר לדחות את הראייה מיתרו, שאמנם סעודה זו הייתה סעודת הברית (ועי' שם ברבינו בחיי שכתב גם הוא כרמב"ן) אלא שאז היו קורבנות, כמבואר בפסוק ואכן כשיש קרבן אין שמחה אלא בבשר ויין כמבואר לעיל, אבל בזמן שאין קרבן, אין חיוב לשמוח בבשר ובזה די לדחות גם את הראייה מדוד המלך ע"ה.

     

    ז. מכל האמור לעיל עולה שיש שתי סברות עליהן ניתן לסמוך ולקיים סעודת ברית במאכלי חלב. א. סעודת הברית אינה סעודת שמחה [ומטעם זה לימד זכות בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' שסו) על המקיימים סעודת ברית מילה חלבית, ולפי האמור לעיל לכאורה יש היתר ולא רק לימוד זכות]. ב. בזמן הזה אין חובת שמחה בבשר.

    ומצאתי בס"ד בשו"ת חת"ס (או"ח סי' סט) שנקט כדבר פשוט שניתן לעשות סעודת ברית חלבית, ואע"פ שסעודת הברית היא סעודת מצוה, ואפילו בשבת.

    לכן למסקנה נראה, שאע"פ שלכתחילה ראוי ונכון וטוב יותר שסעודת הברית תהיה סעודה בשרית (ולכאורה דווקא בשר בהמה ולא עוף, ויש לדון ועוד חזון למועד), יש מקום לסמוך ולהקל ולקיים סעודת ברית חלבית.

    ובזמנינו שקשה לרוב האנשים לאכול סעודה בשרית בבוקר, ואת הברית ראוי לקיים בבוקר מצד 'זריזים מקדימים למצוות', אין לדחות את הברית לצהריים כדי ל'הרויח' סעודה בשרית, אלא יש לקיימה בבוקר ולאכול בה סעודה חלבית.

     

    [1] על טעם זה ומשמעותו בזמן הזה שמחמירים בדם טוהר, עיין תורה תמימה פרשת תזריע (ויקרא יב ג אות כב)



תגיות: ברית מילה, סעודת ברית מילה, סעודה חלבית בברית מילה, ינון קליין, בית מדרש גבעת אסף, סעודת מצווה, גבינה, ,