הברכה על אינג'רה

במאמר נידון הקשר בין חיוב חלה לחיוב ברכה במיני דגן שונים. בנוסף נידון -מעמדו של הטף- הדגן ממנו מכינים אינג'רה לעניין חיוב חלה וברכות. מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשע"ג

הרב חנניה סהלו

     

     

    ברכה על אנג'רה (לחם אתיופי)

     

    א. מהי אנג'רה.

    האנג'רה הינו מאכל העשוי מזרעי דגן הטף (כעין גודל של גרגיר קוסקוס דק) והוא כעין פיתה שטוחה דקה מחוררת (בדומה ללחוח התימני) וטעמו חמצמץ ונאכל עם מגוון רטבים (וואט) של בשר, ירקות וכו'.

    הטף הינו גידול חקלאי חשוב באתיופיה וכן נחשב בעל הרכב תזונתי גבוה המכיל כמות גדולה במיוחד של ברזל.

    ב. חיוב חמשת מיני דגן בחלה ובחמץ.

    לפני שנברר מה מברכים על האנג'רה נדון האם יש חיוב של הפרשת חלה מפת העשויה מזרעי דגן הטף.

    בתורה מוזכרים שני מיני דגן בלבד, חטה ושעורה, כאמור בפסוק (דברים ח ח) "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אולם בגמרא (ברכות מד א) שנינו "אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא, כל שהוא מחמשת המינין, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש". ויש להבין, כיצד הגיעו לחמשה מינים, הרי בתורה מוזכרים רק שניים?

    רש"י (שם ד"ה חמשת המינים ) פירש, "חמשת המינים, כולם מין דגן. חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון. כוסמין, מין חטה, שבולת שועל ושיפון, מין שעורה". כלומר, באמת יש שני מינים, חיטה ושעורה, ושלשת המינים הנוספים, הם סוגים שונים של חיטה ושעורה.

    וכן הובא בטור (או"ח סי' רח סע' ב) שאילו החמשה מיני דגן הינם עיקר מזונו של האדם, וכ"כ הרמב"ם בפיהמ"ש (חלה פ"א מ"א) "כבר ביארנו בתחלת כלאים שהכוסמין חטה מדברית. ושבולת שועל והשיפון מיני שעורים". וכ"כ בהלכות (חו"מ פ"ה ה"א).

    וחמשת מיני דגן, כולם חייבים בחלה כמו שפסק הרמב"ם (חלה פ"א מ"א) "חמשה דברים חייבים בחלה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר ואם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא, אמר ה' בחלה והיה באכלכם מלחם הארץ, ואמר במצה לחם עוני, כשם שלחם האמור בפסח אינו אלא מחמשת המינים כמו שנבאר, כך גם לחם האמור בחלה לא יהא אלא מהם. ומצטרפין זה עם זה, ר"ל שאם היה שיעור חלה מכל חמשת המינים האלו הרי אותה עיסה חייבת בחלה".

    וכן פירש רע"ב במשנה (חלה שם), "חמשה דברים חייבים בחלה, דגמרינן חלה מפסח נאמר בפסח מצות לחם עוני ונאמר לחם בחלה והיה באכלכם מלחם הארץ מה לחם האמור בפסח דבר הבא לידי חמוץ אף לחם האמור בחלה דבר הבא לידי חמוץ. ואין לך בא לידי חמוץ אלא אלו חמשת המינים בלבד".

     ויש להביא בזה מש"כ בספר חמשת מיני דגן[1] (עמ' 187) "מבחינה מדעית, תהליך החמוץ נעשה בין היתר על ידי אנזימי העמילזה המפרקים את העמילן. העמילזה נמצא בחיטה ובשעורה ,אך אינו נמצא לא באורז ולא בדוחן ולא בקטניות אחרות, ולכן תסיסתם של אלה מביאה אותם לידי סירחון".

    א"כ ראינו שדווקא חמשת מיני דגן הם המגיעים לידי חימוץ, ובהם איסור כרת בפסח וחיוב חלה.

    ג. חיוב שאר מינים מזינים בחלה וחמץ.

    ויש לעיין, האם דין זה הוא בדווקא, או שמיני דגן אחרים, שמזינים כמו אותם חמשה מינים, לדוג' אורז ודוחן, האם בהם יש חיוב חלה? האם מתחייבים בפסח? האם מברכים עליהם מזונות?

    התורה הקדושה (במדבר טו יט ) אומרת, "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'".

    בתרגום ירושלמי על הפס' הנ"ל פירש "יהֵי בְּמֵיכְלְכוֹן מִלַחְמָא דְעַלַלְתָּא דְאַרְעָא וְלָא מִן אוֹרִיזָא וְדוֹחִינָא וְקִיטְנֵי תִּפְרְשׁוּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ (והיה באכלכם מִלחם הארץ של תבואה של הארץ ולא מִן אורז ודוחן וקִטניות תפרישו תרומה לפני ה'). הרי מפורש שלשיטת התרגום יש חילוק בין חמשת מיני דגן ובין אורז, דוחן וקטניות.

    וכ"כ הרמב"ם (חו"מ פ"ה ה"א) "אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני חטים שהן החטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון".

    וברדב"ז (ביכורים פ"ו ה"ב ד"ה אבל העושה) כתב "אבל העושה פת אורז... שם במשנה אלו חייבים במעשרות ופטורין מן החלה האורז והדוחן והפרגיו וכו".

    אם כן נוכל לקבוע שרק חמשת מיני דגן, נחשבים לחם, יש בהם חיוב חלה ומגיעים לחימוץ.

    ובספר חמשת מיני דגן (שם) כתב עוד שדגן ה'טף' אין את תכונת החמוץ של חמשת מיני הדגן, ומבחינה בוטנית הוא דומה לשאר הקטניות.

    ד. הקשר בין חיוב חלה לבין קביעת הברכה

    פסק הרמב"ם (ברכות פ"ג ה"א) "חמשה מינין הן החיטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון, הכוסמין ממין החיטין ושבולת שועל ושיפון ממין השעורים, וחמשה מינין האלו כשהן שבלים נקראים תבואה בכל מקום, ואחר שדשין וזורין אותן נקראין דגן, וכשטוחנין אותן ולשין את קמחן ואופין אותן נקראין פת, והפת הנעשה מאחד מהן היא הנקראת פת בכל מקום בלא לווי". ולפי האמור לעיל שהטף אינו מחמשת המינים אלא הוא סוג של קטנית, ברור שאף כשנטחן ונאפה, לא נקרא פת.

    ובשו"ת חת"ס (או"ח ח"א סי' נ) מבואר שהשאלה אם לברך על מאכל בורא מיני מזונות או ברכה אחרת, לא תלויה בשאלה אם המאכל מזין וקובעים עליו סעודה, אלא בשאלה האם יש במאכל זה חיוב חלה והאם הוא מגיע לידי חימוץ, ובלשון החת"ס "דלא בהזנה וקביעת הסעודה תלוי מילתא דבמ"מ אלא צריך שיהיה חשיבות לחם, וחיוב חלה וחימוץ".

    ולפי כל האמור לעיל אפשר לקבוע שמאחר והטף אינו מוגדר אחד מהחמישה מיני הדגן ואין בו חיוב חלה, אין מברכים עליו בורא מיני מזונות.

    ה. מיני דגן בעלי מעמד מיוחד

    אולם למרות האמור לעיל, עדיין יש לדון. שהרי מלבד פת הנאפת מחמשת מיני דגן איתא במקורות ההלכה לחם ממיני גידולים אחרים, אורז דוחן פרגין שומשמין וקטניות (חלה פ"א מ"ד פסחים לה א). אולם מן העובדה שבנדון המעשי בשאלת ברכת פת העשויה ממיני דגן שאינם נכללים בחמשת מיני דגן נזכרים בהלכה האורז והדוחן, כנראה ששני גידולים אלו נחשבים בעלי ערך תזונתי גבוה לכן הינם בעלי מעמד ביניים בין חמשת מיני דגן לבין הקטניות .

    ממילא חובה עלינו לעמוד על מעמדם של האורז הדוחן ולבדוק האם הטף נמנה עמם או לא.

    האורז נמנה מבחינה בוטנית על משפחת הדגנים, אולם בהגדרה ההלכתית נחלקו חכמים ור' יוחנן בן נורי (ברכות לז א). לדעת חכמים אינו נחשב מחמשת מיני דגן ולכן לא חלים עליו כל הדינים של חמשת מיני דגן , אולם לר' יוחנן בן נורי אף על פת אורז חלים כל דיני חמשת מיני דגן.

    הדוחן גם הוא נמנה מבחינה בוטנית במשפחת הדגנים ובערבית נקרא דוכן.

    להלן נביא בקיצור את לשון הגמרא בברכות (לו ב) הנצרך לדיון "רב ושמואל דאמרי תרוויהו, כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות... לאפוקי אורז ודוחן. ואורז ודוחן לא מברכינן בורא מיני מזונות, והתניא, הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן, מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה. וגבי מעשה קדרה תניא, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש... הא מני, רבי יוחנן בן נורי היא, דתניא, רבי יוחנן בן נורי אומר, אורז מין דגן הוא, וחייבין על חמוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, אבל רבנן לא. ורבנן לא, והתניא, הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה. טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש". והגמרא שם ממשיכה לדון ומסיקה למסקנה שהברייתא היא דברי חכמים, ושיטת רב ושמואל קשה.

    ובהמשך הגמרא שנינו "אמר מר, הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. והתניא, לבסוף ולא כלום? אמר רב ששת, לא קשיא הא רבן גמליאל והא רבנן". שלרבן גמליאל מברכים אחרי אכילת חמשת מיני דגן שלש ברכות, ולחכמים מברכים מעין שלש. וממילא באורז, לרבן גמליאל מברכים מעין שלש ולחכמים לא כלום (דהיינו בורא נפשות, רש"י ד"ה ולא כלום).

    להלן נבאר את שיטות הראשונים על הגמרא הנ"ל.

    שיטת הגאונים, כתב בשבולי הלקט (סי' קנט) שר' יהודאי גאון וכן רבינו שמואל בן חפני גאון פסקו שרק על כל שיש בו מחמשת מיני דגן מברכין עליו בורא מיני מזונות ועל שאר קטניות לברך בורא פרי אדמה שכן נפסקה הלכה כמו רב ושמואל.

    אולם הרבה ראשונים כתבו שעל אורז מברכים בורא מיני מזונות. וכ"פ ר' ישעיה ור' שלמה (הביאם שבלי הלקט שם). הרי"ף (ברכות כו א), הרמב"ם (ברכות פ"ג ה"י). ולשיטתם על פת דוחן מברך שהכל וכך פסק השו"ע (סי' רח סע' ח).

    ולדעת רוב הראשונים [ר' יונה (ברכות כו א), רא"ש (ברכות פ"ו סי' ח) וכן רוב הראשונים (הביאם הביה"ל (סי' רח ד"ה על פת)]. אורז ודוחן דינם שוה ומברך במ"מ. והוסיף ר' יונה שהוא הדין לכל דבר שהוא מזין ורוצה לאוכלו ליזון שמברך במ"מ.

    ו. דיון בעניין ברכת פת הטף

    נראה להשוות את הטף למעמד הדוחן. שהרי הטף הינו בעל הרכב תזונתי גבוה, מכיל כמות גדולה של ברזל והוא דבר הזן ולא גרע מדוחן. ובדוחן ראינו שרוב הראשונים סוברים שברכתו במ"מ ולכן היה נראה לברך על פת מטף במ"מ.

    ובעירובין (ל א) שנינו "הנודר מן המזון מותר במים... מלח ומים הוא דלא איקרי מזון, הא כל מילי איקרי מזון". והרבה ראשונים סוברים שבכל דבר שהוא מזין ואוכלו כדי ליזון, מברך בורא מיני מזונות [ר' יונה (שם), תוספות רא"ש (ברכות לו ב ד"ה רב),אשכול (ח"א עמ' 64) וראבי"ה (סי' קב)]. הרי שלכאורה אף על פת העשויה מטף אפשר לברך במ"מ.

    ובשו"ע (יו"ד סי' ריז סע' יט) פסק "הנודר מפת, סתם, אינו אסור אלא בפת חטים ושעורים. ובמקום שנוהגים לעשות פת מכל דבר, ונדר מהפת או מהמזון, אסור בחמשת המינין. ואם אמר, כל הזן עלי, אסור בכל חוץ ממים וממלח". ובמשנ"ב )סי' רח ס"ק ז, שעה"צ ס"ק לא וביה"ל ד"ה עד שנתמעך) פסק שעל כל דבר מזין אם בירך עליו במ"מ, יצא.

    אולם כל זה הוא בדיעבד, ולכתחילה כבר ביארנו למעלה שקביעת הברכה תלויה בחימוץ ובחיוב חלה, וממילא על דוחן מברכים שהכל וכ"פ השו"ע (סי' רח סע' ז-ח) כר"יף וסיעתו לחלק בין אורז לדוחן. ולכן גם על טף. ומה שעל אורז מברכים מזונות הוא לפי שהאורז קרוב יותר לחמוץ משאר הקטניות.

    ועוד יש לדון ולשאול שאולי על פת העשויה מטף יש לברך בורא פרי האדמה ולא שהכל. שהרי את גרעיני הטף מגדלים רק לשם אכילת פת. ולכאורה זה דומה לדין בשמים שכתשם שפסק השו"ע (סי' רג סע' ז) "בשמים שחוקים ומעורבים עם סוקר, הבשמים עיקר ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים".

    אולם בעניין ברכת הבמבה כתב בספר הלכה ברורה (ח"י עמ' תח) "בכללם של דברים יש ללמוד שחטיפים שנעשו מתירס באופן שנשתנית צורתם לגמרי עד שאין הדבר נכר שהם מתירס וגם נשתנה טעמם לגמרי מברך, שהכל. ואפילו אם נעשו תירס שגידלוהו במיוחד לשם עשייתם והוא מיני פת רגילים לעשות מקמח קטניות (כגון במדינת מקסיקו ,שעושים פת מקח תירס, ונקראת טורטיה), מברכים על פת כזאת שהכל. ובדיעבד אם בירך עליהם בורא פרי אדמה או במ"מ יצא ואינו חוזר לברך"[2].

    הרי שאף דבר שגדל במיוחד לצורך אותו גידול, מברכים עליו שהכל כיון שנשתנתה צורתו. וכן הוא בדין הברכה על האנגרה, שהטף נשתנתה צורתו לגמרי ומברכים שהכל. ובדיעבד אם בירך עליהם בורא פרי אדמה או במ"מ יצא ואינו חוזר ומברך.

    ז. מסורת הלכתית קדומה

    עד עתה הסתמכנו לשלול שהטף אינו מחמשת מיני דגן אלא כשאר קטניות, אולם דומה שהקביעה מה לברך על פת שעשויה מקמח הטף עשויה להיות מוכרעת על פי השוואה למסורת הלכתית שהייתה נהוגה בתימן הסמוכה לאיתיופיה.

    מובא בספר מחמשת מיני דגן (עמ' 192 ד"ה הטף) "הטף בלשון הערבית התימנית, נקרא טהף, הוא גידול קדם בחקלאות המסורתית בתימן באזור חבאו שבדרום מזרח תימן גידלו היהודים בין התבואות את הטהף כדי לעשות ממנו קמח למאכל אדם דבר שנהגו עד עליתם ארצה. זקני מושב ברקת שמוצאם מחבאן המכרים היטב את הטהף מעידים שברכתו על הלחם שאפו ממנו "שהכול" בדומה לדוחן ושאר קטניות" .

    ולמסקנה, כיוון שדעת המחבר בפת דוחן לברך "שהכל" ו'ביתא ישראל'[3] קיבלנו עלינו עם עלייתנו ארצה פסיקת הספרדים ועדות המזרח לכן נראה לברך על פת שעשוי מקמח טף בלבד "שהכל". ועוד שאנו בארץ אבותינו אין חשיבות לפת זו שהרי הבטיחה התורה (דברים פרק ח פס' ט ) "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת"[4].

     

     

    [1] לפרופ' זהר עמר נר"ו.

    [2][2] הערת ראש הכולל: לענ"ד יש להעיר ולהאיר על מש"כ בשם הגר"ד יוסף שליט"א בספר הלכה ברורה, עי' טור (סי' רג סע' ז) ועי' בב"י (שם) שמדבריו מבואר שבתערובת בשמים עם דבש או סוכר תמיד הבשמים עיקר ואפי' אם הבשמים שחוקים. וע"ע בשו"ת תרה"ד (ח"א סי' כט), שו"ת חת"ס (או"ח סי' נ ד"ה אומר אני), משנ"ב (סי' רב ס"ק מד, סי' רג ס"ק י וס"ק מד), בהל"כ (סי' רג ד"ה על), שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צא ס"ק ב) ושו"ת דבר חברון (או"ח סי' קפ) ומדבריהם משמע שאין לשנות את הברכה מחמת שנשתנה צורתו (משום שכך דרך שימושו של הפרי) וע"ע בשו"ת שבה"ל (ח"ז סי' כז ס"ק ב), וכן ידוע שאחיו הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א (מח"ס ילקוט יוסף) חלק על אחיו (הגר"ד יוסף שליט"א) ודעתו לברך על במבמה בפה"א ואכמ"ל. ג.ב.

    [3] הערת העורך: קהילת היהודים יוצאי אתיופיה, בכינוי זה קראה העדה לעצמה עוד בהיותם באתיופיה במשך כל הדורות. י.ק.

    [4] הערת ראש הכולל: יש להעיר שבספר 'וזאת הברכה' (מהד' תשס"א בלוח ברכות) כתב שברכה על אינג'רה היא 'המוציא' ולענ"ד דבריו תמוהים, ואפשר שלא ידע שהאינג'רה נעשית מקמח טף ולא מקמח חיטה (וגם אם נעשית מקמח חיטה יש לדון מצד מה שעושים אותה מבלילה נוזלית עי' שו"ע סי' קסח סע' ח ובנו"כ שם ואכמ"ל). ג.ב.



תגיות: אינג'רה, טף, ברכת המזון, המוציא לחם מן הארץ, חמשת מיני דגן, חלה, ברכות, ביתא ישראל, אורז, דוחן, פולים, ,