ברכת התורה אחרי שינת קבע ביום

מאמר בעניין חיוב ברכת התורה למי שישן שינת קבע ביום. מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשע"ב

הרב שלום הכהן אזוג

     

    ברכת התורה אחרי שינת קבע ביום

     

    א. פתיחה

    עמדתי ואתבונן בדין חיוב ברכת התורה אחרי שינת[1] קבע ביום, דבר שמצוי בימינו ביום שבת קודש, שיש בו עניין לישן בפרט על פי האריז"ל[2], וכן אצל בחורי ישיבות שרגילים לישן שינת צהריים, וכהנה וכהנה. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

    ב. חשיבות ברכת התורה

    חשיבות נודעת לברכת התורה עד שנפסק בשו"ע או"ח (סי' מז סע' א) "ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד". והטור (שם) הביא את הגמ' דנדרים (פא א) "מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהם תלמידי חכמים, רבינא אמר מפני שאין מברכים בתורה תחלה".

    ועוד יש שפסקו שחיוב ברכה זו מדאורייתא, כ"כ הרמב"ן בהשגותיו על ספה"מ להרמב”ם (עשין טו), הרשב"א (ברכות מח ב), המאירי (ברכות כא ב), החינוך (מצוה תל), הרשב”ץ בתשובה (ח”ב סי' קסג), הפרי חדש (סי' מז), השאגת אריה (סי' כד) והיעב”ץ במור וקציעה (סי' מז).

    אמנם מרן השו"ע (סי' רט סע' ג) פסק שרק חיוב ברכת המזון דאורייתא.

    ג. גדר הפסק בברכת התורה

    אחר דברי ההקדמה האלה, ניגש לעניננו. והנה בפ"ק דברכות (יא ב) איתא "אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא קריאת שמע צריך לברך, משקרא קריאת שמע אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה". ובירושלמי (שם ה"ה) איתא "שמואל אמר השכים לשנות קודם ק"ש צריך לברך, לאחר ק"ש א"צ לברך א"ר בא והוא ששנה על אתר".

    וכתבו על זה התוס' (שם ד"ה שכבר) "ונשאל להרב ר' יצחק כגון אנו שאין אנו לומדין מיד לאחר תפלת השחר שאנו טרודין והולכים כך בלא למוד עד אמצע היום או יותר אמאי אין אנו מברכין ברכת התורה פעם אחרת כשאנו מתחילין ללמוד. והשיב ר"י דלא קיימא לן כאותו ירושלמי הואיל וגמ' שלנו לא אמרו ואין צריך לאלתר ללמוד. ועוד אפילו לפי הירושלמי דוקא אהבה רבה דלא הוי עיקר ברכה לברכת התורה דעיקר אהבה רבה לק"ש נתקן ובשביל היא אינו נפטר מברכת התורה אלא אם ילמוד מיד וגם לא יעשה היסח הדעת. אבל ברכת אשר בחר בנו וברכת לעסוק בדברי תורה שהן עיקר לברכת התורה פוטרת כל היום. וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. וכו' והיה אומר ר"ת כשאדם עומד ממטתו בלילה (בשחרית) ללמוד שא"צ לברך ברכת התורה מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת ולא נהירא".

    והנה לפי דברי ר"ת, שינת קבע לא הוי הפסק לא ביום ולא בלילה, ואמנם דחוהו התוס' וכך דעת רוב הראשונים, וכמ"ש הב"י (או"ח סי' מז) וז"ל "והמשכים בבקר ללמוד קודם שילך לבית הכנסת יש לו לברך ברכת התורה. כן כתב הרא"ש סוף פרק קמא דברכות (שם) וגם בתשובה שכתב רבינו בסמוך לקמן אבל המרדכי כתב שם (סי' כט) שהר"ם אומר שאינו צריך לברך לפי שברכת התורה של אתמול פוטרת עד שחרית אחר וכן כתב ה"ר יונה שם (ו א ד"ה ואמר)[3] והתוספות (יא ב ד"ה שכבר) כתבו כן בשם ר"ת וכתבו דלא נהירא. ובכתבי מה"ר ישראל (תרה"ד ח"ב סי' קכג) כתב שהוא ודודו ז"ל היו נוהגים לברך וגם האגור (שם) כתב שר"ת הוא יחיד בדבר זה וכל הפוסקים אומרים שיש לברך וכן נוהגים העולם".

    ולפי דברי ר"י יש לדון בשינה[4], שמצד אחד כתבו שברה"ת פוטרת כל היום, ומאידך נימוקו הוא שאינו מייאש דעתו, והרי כשאדם ישן, אין דעתו עמו, וגם יש לדון בשאר הפסק שאדם מייאש דעתו מת"ת כגון הליכה לבית מרחץ או לבית הכסא, או כשאדם גמר בדעתו שלא ילמד יותר היום וכד'.

    ד. הסוברים ששינת קבע הוי הפסק

    מהר"ם בתשובה (דפוס פראג ח"ד סי' מג) כתב וז"ל "ואני נוהג שלא לברך אלא בפעם ראשונה שאני עוסק בתורה ביום וכו' אפילו [כשאני] מפסיק ואוכל כי איני מסיח דעתי אך כשאני ישן ביום שינת קבע אני חוזר ומברך".

    ראה ראינו שפסק בפירוש ששינת קבע ביום הוי הפסק לעניין ברכת התורה[5]. וגם על שאר ההפסקות משמע לכאו' שהדין תלוי בדעת האדם, שהרי כתב "כי איני מסיח דעתי", א"כ אדם שהסיח דעתו צריך לחזור ולברך.

    והרא"ש (ברכות פ"א סי' יג) כתב וז"ל "מ"מ מסתבר שבני אדם שרגילין תמיד לעסוק בתורה ואפילו כשיוצאין לעסקיהן ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על לימודם לא חשיב הפסק לענין הברכה וכן אם למד בלילה הלילה הולך אחר היום ואין צריך לברך כל זמן שלא יישן. ולכך מי שרגיל לישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך". והניף ידו שנית בתשובה לבנו (כלל ד סי' ב) וז"ל "מי שתורתו אומנותו, ואינו מבטל אלא כשצריך לחזר אחר פרנסתו, ובכל פעם דעתו על למודו, ומיד חוזר ללמודו אחר שעשה צרכי פרנסתו, ואין מתעסק בדברים בטלים, אין צריך לברך דאין כאן היסח הדעת. ואם לאו, צריך לברך". ועוד כתב (שם, סי' א) "ולענין ברכה"ת, אדם הרגיל לשכב על מטתו בכל יום ולישן, שינת קבע מיקרי והוי הפסק וצריך לברך ברכה"ת בקומו. אבל הרגיל להתנמנם מיושב, או על אצילי ידיו, שינת עראי הוא ולא הוי הפסק. וכן אם השכיב עצמו על המטה ולא היה יכול לישן, לא הוי הפסק, דבעודו ניעור דעתו על למודו".

    ומכאן דעתו ברורה שברכת התורה תקפה כל עוד שלא הסיח דעתו ממנה, והדבר תלוי באדם, ושינת קבע הוי הפסק לכולם.

    גם האבודרהם (בסדר ברכות השחר) הביא את דברי הרא"ש בפסקיו ולא העיר עליהם דבר, ומשמע שמסכים אתו.

    וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב ב ח"א) וז"ל "וכתבו התוספות וכן המברך על התורה אפילו שאין שונה מיד אין צריך לחזור ולברך אפילו הפסיק ואפילו שיצא לעסקיו וממהר כדי לחזור ללמודו לא חשיב הפסק ואפילו לימוד הלילה עד שיישן ומי שרגיל לישן ביום הוי הפסק ועוד, פשוט".

    ובהגמ"י (תפילה פ”ז ה"י) איתא, "רבינו שמחה כתב ששינה ומרחץ ובה"כ מפסיקין וצריך לברך אחר כל אחת מהן ג' ברכות הללו לפי שהן היסח הדעת. השינה שא"א ללמוד כשהוא ישן ומרחץ ובית הכסא שאסורין אפילו בהרהור ד"ת. אמנם מורי רבינו [מאיר מרוטנבורג] כתב בתשובה שאינו רגיל לברך אלא פעם ראשונה כשהוא לומד או כשהוא קורא בבה"כ ואינו חוזר ומברך באותו יום אלא לאחר הפסק של שינת קבע מפני שאינו מסיח דעתו מללמוד אפילו בהפסק אכילה ובית הכסא".

    מכאן ראינו מחלוקת בהפסק בה"כ ובית המרחץ ושינת עראי, אבל שינת קבע, לכו"ע הוי הפסק[6].

    ה. עוד שיטות בראשונים בדין זה

    ובתשב"ץ קטן (מתלמיד מהר"ם, סי' קצב-קצג) כתב וז"ל "אבל כשהוא ישן ביום ולומד אחר כן אין מברך כלל[7]. הר"ר אליעזר ממיץ ז"ל היה נוהג לברך על כל פעם ופעם שהתחיל ללמוד. כיון דהוי היסח הדעת דומיא דסח בין תפלה לתפלה".

    מכאן ראינו שיטה מחמירה עוד יותר מזו של מהר"ם והרא"ש, והיא שיטת הרא"ם, לפיה צריך לברך אחרי כל הפסק גם לת"ח שתורתו אומנותו.

    גם מספר המנהיג יש לדייק כך שהרי כתב (דיני תפלה עמ' מט) "ועל שאמר [רב עמרם גאון[8]] לאחר שקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה, מצינו בירושלמי א"ר אבהו והוא ששנה על אתר, פי' מיד מצאת', שמעי' מיהא שאם הפסיק ולא שנה על אתר צריך לברך ברכת התורה על כל פעם שהפסיק וחזר ללמוד". ופשוט שכשחוזר לברך בפעם הראשונה, מברך ברכת התורה ולא אהבה רבה, ובכל זאת הוא צריך לחזור ולברך על כל פעם שיפסיק ויחזור ללמוד. ודו"ק.

    ואולי בשיטה זו עומד רש"י, שהרי כתב האו"ז (ח"א סי' כב) וז"ל "והרב ר' שמעי' זצ"ל תלמידו של רש"י כתב שרש"י זצ"ל כשהיה משכים לעסוק בתורה מברך ברכות התורה וכשהלך לביהכ"נ לומר ברכות ופסוקי דזמרה חוזר ומברך בתורה כמו באותן הימים שלא השכים ללמוד, ונתן טעם לדבריו כמו דברכת התורה לא חשיבה ברכה לבטלה אע"פ שכבר בירך קודם שיקרא פ' קרבנות ואיזהו מקומן ור' ישמעאל ה"ה דלא חשיב כאן ברכה לבטלה ולפי מה שאנו פירשנו דברכת התורה מחמת חיבוב התורה היא באה אינה ראיה ותו תמה על עצמך אמאי לא תהא ברכה לבטלה ונראה בעיני משום שאי אפשר שלא היה מפסיק משום כך היה מברך והיה סומך על הירושלמי". ומכאן שהאו"ז סובר בדעת רש"י שצריך לחזור ולברך אחרי כל הפסק.

    אמנם בספר ליקוטי הפרנס לרש"י (דף יא א) כתב "וכשעומד ללמוד תורה מברך על התורה ושוב אינו מברך ברכת התורה בבית הכנסת אלא קורא פרשת קרבנות בלא ברכה". והוא הפך דברי האו"ז בשם ר' שמעי'. וגם דברי ר' שמעי' אפשר לפרשם אחרת, שרש"י סובר שיש עניין לברך ברכת התורה בבית הכנסת כמו שמברכים בקריאה בתורה.

    ו. פסק הטור והשו"ע

    הטור (או"ח סי' מז) פסק כדעת אביו הרא"ש וז"ל "בירך ברכת התורה והתחיל ללמוד והפסיק אחר כן בלימודו אינו צריך לברך כל היום אם הוא רגיל תמיד לעסוק בתורה ואף אם כשיוצא לעסקיו ממהר לעשות צרכיו כדי שיחזור ללמוד לא חשיב הפסק לענין ברכה ואף אם לומד בלילה הלילה הולך אחר היום ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן ואם ישן כתב א"א ז"ל בתשובת שאלה שאף ביום אם ישן שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך אבל אם רגיל להתנמנם מיושב על אצילי ידיו שינת עראי היא ולא הוי הפסק ואפילו שכב על מטתו ולא ישן לא הוי הפסק דבעודו נעור דעתו על למודו".

    והנה האגור (הל' תפלה סי' א) אזיל בתר איפכא, שכתב וז"ל "והר"ר שמחה כתב דשינה ומרחץ ובית הכסא חשובים הפסק וצריך לחזור ולברך. ומהר"ח כתב דאחר צרכי גדולים א"צ לברך ברכת התורה כי אינו מסיח דעתו כי אף בזמן שהוא נפנה צריך להזהר בדינין כמו בגלוי טפח וכיצד יקנח עכ"ל. ומורי אבי מהר"ר יהודא לנדא הנהיג שלא לברך ביום אפילו אחר שינת קבע ביום וכן ראוי לעשות, כי המקיל בברכות במקום שיש מחלוקת הרי זה לא הפסיד כי הברכות אינן מעכבות". הנה דעתו שלא צריך לברך אפילו לאחר שינת קבע ביום[9].

    והב"י אחר שהביא את דעת הרא"ש והגמ"י בשם ר' שמחה ובשם מהר"ם, הביא את דברי האגור בדין בית מרחץ ובית הכסא ובדין שינת קבע ביום ותמה עליו וז"ל "ויש לתמוה דהא בין להרא"ש בין לרבינו שמחה בין להר"ם שינה הוי הפסק ולא חזינן מאן דפליג עלייהו וא"כ היאך הנהיג האב דלא כמאן והבן ייפה כח האב משום דיש מחלוקת בדבר ואנן לא אשכחן מאן דפליג בהא. ואפשר שטעמם משום דלר"ת אפילו שינת כל הלילה לא הוי הפסק כמו שאכתוב בסמוך ואע"פ שאין הלכה כמותו מפני שכל הפוסקים חולקים עליו היינו בשינת לילה אבל בשינת יום מיהו יש לחוש לדבריו וכן נוהגים העולם שלא לברך ביום אפילו אחר שינת קבע".

    ובשו"ע לעניין בית מרחץ ובית הכסא פסק (שם סע' י) וז"ל "אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור ללמוד, לא הוי הפסק. וה"ה לשינה ומרחץ ובית הכסא, דלא הוי הפסק".

    וממה שכתב "כיון שדעתו לחזור וללמוד" ולאור דברי הרא"ש בפסקיו ובתשובה, נראה דדוקא מי שאינו גמר בדעתו להפסיק ללמוד, לא צריך לשוב ולברך. אבל מי שאין דרכו ללמוד תמיד, אלא יש לו עת קבוע ללימוד ואחריו מפסיק, ועכשיו הזדמן לו שרוצה לשוב וללמוד, צריך לברך שוב שכן גמר בדעתו שלא ילמד עוד, וכ"כ המג"א (שם ס"ק ט), וחלק עליו הט"ז (שם ס"ק ח) וכתב לפרש את דברי השו"ע באופן אחר, שממה שכתב השו"ע "כיון שדעתו לחזור" ולא אם דעתו לחזור, משמע שכיון שכל הזמן חל החיוב ללמוד אלא שעתה מחמת עיסוקיו פטור ממנו אמרינן דמסתמא כל רגע שיוכל יחזור ללימוד ואפילו בשעה שאינו רגיל ללמוד בה יחזור, ולכן לא חשיב הסחת דעת ואינו חוזר ומברך. ועיין במשנ"ב (שם ס"ק כב) שלאחר שהביא מחלוקתם בזה כתב שסב"ל, ושכ"כ הא"ר וגם הפמ"ג השאיר בצ"ע, וגם הגר"א שמפרש את הש"ע כהמג"א, מ"מ לדינא פסק כהט"ז. עכת"ד המשנ"ב.

    ולעניין שינת קבע כתב מרן השו"ע (שם, סע' יא) "שינת קבע ביום על מטתו הוי הפסק. וי"א דלא הוי הפסק, וכן נהגו".

    [ומכאן יש לדייק שמש"כ לעיל ששינה לא הוי הפסק, הני מילי בשינת עראי, וכמ"ש המשנ"ב (ס"ק כג) ועוד אחרונים].

    עוד יש לדייק שדעת מרן מעיקר הדין לברך, שכך סתם, אמנם משום מנהג אין לברך, אע"פ שהתקשה להבין את דעת האגור בב"י ויישבו בדוחק.

    ז. פסק האחרונים

    והנה בלקט יושר ח"א (או"ח עמ' מג ענין ג) כתב, "כשעמד (מהרא"י, בעל תרה"ד) משינת הצהרים היה מברך מיד על ארבע כנפות שלו, כמו שפי' בהלכות ציצית. ואח"כ היה מברך מיד ברכת התורה כמו בשחרית".

    וכן מהרש"ל בחכמת שלמה (ברכות יא ב) כתב וז"ל "ומהרא"י כתב בכתביו שיש לנהוג כדברי האורחות חיים[10] והרא"ש ששינה מפסקת אפילו ביום היכא דהוי קבע".

    ובעל התוס' יו"ט, בדברי חמודות[11] (ברכות פ"א אות עז) כתב בזה"ל, "הבית יוסף נדחק למצוא מחלוקת בזה ולא מצא כלל אלא לרבינו תם וכו', ולי נראה שהמברך תע"ב, וכן נהג מורי מוהר"ר יעקב גינצבורג זלה”ה".

    והנה הרבה אחרונים (בפרט מגאוני אשכנז) סמכו על כל הני רבוותא דסבירא להו לברך וחלקו על מרן השו"ע.

    המשנ"ב (ס"ק כה) כתב "ובלחם חמודות כתב ולי נראה שהמברך תע"ב וכן נהג מורי מהר"י [גינצבורג] לברך וכן הסכים הפר"ח[12] וא"ר בשם הרבה ראשונים ואחרונים וכ"כ הגר"א[13] וכן העתיק הח"א להלכה [ואף דבפמ"ג משמע דנוכל לסמוך על המנהג הזה שלא לברך עכ"פ נראה פשוט בהסומך על כל הפוסקים שהזכרנו ומברך לא הפסיד[14]]". ותחילת דבריו העתיקם מהמג"א.

    וגם הא"ר על מה שכתב הלבוש (או"ח סי' מז סע' יב) כדברי מרן, כתב כך, "כתב לחם חמודות ולי נראה שהמברך תע"ב וכן נהג מורי מהר"י גינצבורג ע"כ. וכן מצאתי כתוב בגליון שו"ע זה לשונו, ומהרש"ל בחכמת שלמה דברכות פ"א הביא דעת מהרא"י בכתביו (סי' קכג) לפסוק כהרא"ש דשינת קבע הוי הפסק אפילו ביום ע"כ. וכן פסק שבלי הלקט (סי' ו) ורי"ו (נתיב ב ח"א) וספר זכרון להגאון ר' ישמעאל הכהן (ברכות פ"א). ואף דבתשובות רא"ם (ח"א סי' ו) לא פסק כן, לא נהירין דבריו וראייתו עי"ש כי קצרתי".

    וכן הח"א (ח"א כלל ט סע' ז) כתב וז"ל "הישן ביום שינת קבע על מטתו, נהגו שלא לברך. אבל כל האחרונים כתבו דצריך לחזור ולברך (א"ר בשם ראשונים ואחרונים ופר"ח בסי' מו מז וכ"כ הגר"א). אבל שינת עראי על ידיו ואחר מרחץ ובית הכסא, אין צריך לברך".

    והנה לעומת כל הגדולים והענקים האלה שחלקו על מרן, הרבה אחרונים (בפרט מגאוני ספרד) קיימו את פסק מרן, מהם שנתנו טעם לדבריו ומהם שפסקו בסתם כמוהו (הגר"ש אשכנזי בסידור בית עובד, הגר"ז, ועוד). ונעמוד על טעמי הקיום השונים שנאמרו להגן על שיטת מרן.

    ח. קיום דברי השו"ע ע"פ שיטת שבולי הלקט

    בשבולי הלקט (סי' ה) מביא תשובת ר' אביגדור כהן צדק וז"ל "ושינה ביום נמי כיון דאסור לישן יותר משינת הסוס לא חשיבה קבע כולי האי להיות הפסק דיום סתמיה לאו לשינה קאי דלא איברא ליליא אלא לשינתא כדאי' בפרק הדר (סוכה כו ב). הילכך אנו שרגילין לברך ברכת התורה בכל יום קודם פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן וברייתא דר' ישמעאל שוב אין צריך לברך אלא למחר. מיהו קבלתי ממורי רבינו שמחה מאשפירה דשינה ומרחץ ובית הכסא חשיבי הפסק וצריך לחזור ולברך ואיני כמשיב על דבריו ואני להעמיד המנהג שנהגו דנתי לפניך".

    הנה קמן דשבולי הלקט לדינא אינו חולק על רבו שגם בית מרחץ הוי הפסק, וכמ"ש הא"ר בשמו, אבל כתב להעמיד את המנהג שלא מברכים אחרי שינת קבע ביום משום שאסור לישן יותר משינת הסוס. ומקורו הוא ממסכת סוכה (כו ב), ושם איתא "אמר רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס. וכמה שינת הסוס שיתין נשמי". וכ"פ מרן השו"ע באו"ח (סי' רלא) וז"ל "אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים, יישן ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי". אולם המשנ"ב (סי' ד ס"ק לו) כתב "ועיין במחצית השקל שכתב דענין השינה ביום תלוי לפי מה שהוא אדם וכפי הצורך לעבודתו יתברך".

    ועוד שכל זה אינו שייך אלא בימי החול, אבל בשבת אין איסור, וכמ"ש המג"א (סי' ד ס"ק טו) וז"ל "ובעמק המלך מביא שבשבת יש לישן ביום". וכ"כ הרמ"א בהג"ה (סי' רצ) "ואם רגיל בשינת צהרים אל יבטלנו, כי עונג הוא לו". והגאון הרב חיד"א במחזיק ברכה (שם, אות ב) פירש את דבריו בזה"ל, "אף אם רגיל לישן בחול שרי בשבת אם עונג הוא לו שהרי רבינו האר"י זצ"ל (שער הכוונות עד ד) היה ישן בשבת אף שהוא ז"ל גילה סודו דאינו נכון לישן ביום בחול. ורבים מקיימים מנהג רבינו האר"י זצ"ל בזה ומה טוב אם יקיימו שאר הנהגותיו ואזהרותיו כי קודש הם". ומביאו בקיצור בשע"ת (שם).

    ובענין שיעור שיתין נשמי, כתב הביאור הלכה (סי' ד' ד"ה דוד) וז"ל "רבו בו הדעות בשיעור זה י"א דהוא ג' שעות וראיה מהא דהאר"י ז"ל היה ישן בשבת ב' וג' שעות ויש דוחין דשאני ת"ח בשבת דמצוה לענג השבת ועוד אינו מוכרח כלל דשמא היה ניעור כמה פעמים בתוך שינתו ולא היה ישן ס' נשמין בפעם אחת, וי"א דהוא יותר מחצי שעה וי"א דהוא שיעור מעט יותר משלשה מינוט [דקות] ע"כ בעל נפש יחמיר לפי כחו".

    גם הגרי"ח מבבל נשאל בשאלה זו והשיב שדן בזה בשו"ת לב חיים (פלאג'י ח"א סי' סט), ויש לנקוט את הדעה האמצעית. עכת"ד[15].

    ונלע"ד שהדעה הראשונה שהביא הבאה"ל מופרכת מדברי האר"י בשער המצוות המובא בשו"ת תורה לשמה (סי' תה) וז"ל "אבל ביום השבת אפילו לצדיקים השינה טובה כי אין דבר רע נאחז בשבת". ולכן נשארו לנו שתי דעות, חצי שעה או שלוש דקות.

    ואיך שיהיה, הגרי"ח מבגדאד כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד ישרים סי' ט) וז"ל "אשר שאלתם על הבאים בסוד ה' איך ישנים שעה או שתים ביום ולא חיישי לדברי רבינו האר"י ז"ל, הנה הבאים בסוד ה' אין ישנים אלא מחמת הכרח שהיו נעורים בלילה בעסק התורה וא"א להם בלי שינה ביום, מיהו ודאי דאין חוששין להפסד נשמות העיבור, היינו דעתה בדורות אלו אין מחזיקים עצמם לצדיקים גדולים שזוכים לבא להם נשמות בסוד העיבור כדי שיהיו חוששין להפסידם וכו', וגם אין חוששים פן בשינתם ביום החול יתלוה עם נשמתם מנשמות הרשעים הסובבים באויר, יען כי בזה"ז נחלש כח הסט"א, וגם דבר זה נחלש ואין ממנו חשש, וכאשר תראה שבזה"ז נתמעט מהלך הרוחין והשידין המשוטטין בעולם ולא נשאר דרגא דמותא לא יצאו מקרבו נשמות הצדיקים שבאו אצלו וכל זה מחמת חולשת הסט"א ומיעוט הקליפות, כי הא בהא תליא כידוע.

    דאם הוא ישן ביום מחמת שהיה ניעור בלילה בעסק התורה יש בשינה זו מצוה, כי נחשב זה בכלל עבודת הקודש, וכיון שהוא דבר מצוה תגן עליו זכות המצוה ולא יפגעו בנפשו כוחות טומאה, ולא יתחברו עמה, כי כח המצוה של לימוד הלילה דוחה אותם ממנו.

    ונראה בכלל זה גם אדם הישן ביום מחמת חולי, גם שינה זו בכלל מצוה, ויהיה שמור בכך, ורק הישן ביום לתענוג בעלמא, זה יש חשש בשינתו מ"ש רבינו האר"י ז"ל, וזה ברור". ומעין הדברים האלה כתב בשו"ת תורה לשמה (שם).

    ומכאן שע"פ דברי הגרי"ח, היום אין איסור משום שנחלש כח הסט"א, וגם כל שהשינה היא מצוה, כגון שישן מפני שלמד תורה בלילה, לא יהיה נזק.

    א"כ אין כבר מקום לישוב מנהג העולם שכתבו ע"פ דברי הרב שבולי הלקט, גם בימות החול.

    ט. קיום דברי השו"ע ע"פ שיטת הרמב"ם

    עוד סניף להעמיד את דברי מרן הוא דעת הרמב"ם (תפילה ונשיאת כפיים פ"ז ה"י) וז"ל[16], "המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות ואח"כ קורא..."

    נראה מדבריו שהשמיט כל דיני הפסק שאינו מברך אלא פעם אחת ביום.

    ונראה שכך הבין המגיה בספר הפרנס (סי' תי) שכתב וז"ל "גם כתב הרמב"ם הרוצה ללמוד תורה קודם שקרא ק"ש צריך לברך ברכת התורה אבל אח"כ א"צ לברך לפי שכבר נפטר באהבה רבה ואפילו אם שהה הרבה בין ק"ש לתורה ועוסק בעסקים אחרים ודלא כירושלמי והוא ששנה על אתר ומהר"ם כתב שאין רגיל לברך עה"ת אלא פעם ראשון ביום כשעוסק בתורה קודם בית הכנסת אבל כשבירך בביהכ"נ אין חוזר ומברך באותו יום לא בהפסק אכילה או בית הכסא רק בהפסק שינת קבע ביום חוזר ומברך עכ"ה". ומשמע שהרמב"ם חולק על מהר"ם.

    וכ"כ ר' אליהו מזרחי בתשובה (סי' ו) וז"ל "אי לא כבר פסק רבינו תם שאפילו תלמוד תורה דלמחר שנוהגין לעסוק בין קודם שעלה עמוד השחר שהיא אחר עסקי היום ואחר שנת הלילה שהיא שינת קבע, שאין צריך לברך עליו, שמפני ברכת התורה של שחרית דאתמול פוטרת עד דלמחר. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק בפירוש מהלכות תפלה המשכים לקרות בתורה קודם שיקרא קרית שמע בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה נוטל ידיו ומברך. שמע מינה דדעת הרב הוא דוקא קודם שקרא קרית שמע אבל קרא קרית שמע נפטר באהבה רבה, ועד כאן לא פליגי [תוס'] אדברי רבינו תם אלא בתלמוד תורה דקודם קרית שמע דשחרית, דקסבר שינת לילה דקביע טפי מפסקת אבל בתלמוד תורה דקודם שינת הלילה לא שנא אחר עסקיו לא שנא אחר שנת הצהרים לא שנא רגיל לעסוק בה לא שנא בלתי רגיל לעסוק בה, בכל ענין נפטר באהבה רבה וכל שכן בברכת התורה דשחרית. והכי איתא בהגהת מימוני ואף על פי שחלק בדברי בקצת מ"מ מאחר שהוא מסכים בדיוקא הזאת שדקדקתי אני אין לחלק כלל דמדיוקא דלישניה הכי משתמע[17]". הנה שהבין הרא"ם כך את שיטת הרמב"ם והתוס'.

    וגם בשו"ת משכנות יעקב מקרלין (סי' סה) כיוון לדברי רא"מ האלה וכתב שלדעתו התוס' והרמב"ם חלוקים על מהר"ם וסיעתיה.

    ואמנם קשה לסמוך על סברא זו בלבד שהרי דרכו של מרן כאשר תחזינה עיני המתבונן היא לא להתחשב בדעות שאינן מפורשות. ולכן לא ראוי לנו לחשוש לשיטת הרמב"ם והתוס' ועוד ראשונים שכתבו כדברי הרמב"ם (דהיינו שהעתיקו את דין הגמ').

    י. קיום דברי השו"ע ע"פ שיטת הרשב"ש

    עוד ראיתי להרשב"ש (סי' תרג) שכתב שדברי הרא"ש שגם שינה הוי הפסק אינם אלא ליוצא בברכת אהבה, אבל היוצא בברכת התורה, אינו צריך לחזור ולברך. וז"ל "ולא החמיר הרא"ש ז"ל אלא אם ישן ביום שינת קבע שכשרוצה לקרות צריך לברך. אלא שלא נתפרשו דבריו יפה אם דוקא שרוצה ליפטר בברכת אהבה או אף במי שבירך ברכת התורה, אלא שמתוך לשונו משמע שלא אמר הדברים אלא ברוצה ליפטר באהבה, לפי שבאותה תשובה שכתב הרב בנו ז"ל משמו לא הזכיר בה דין אם בירך ברכת התורה ולא דבר באותה תשובה אלא ברוצה ליפטר באהבה רבה, על כן אני אומר שאם ברך בבקר ברכת התורה וקרא אחריה פרשת התמיד ששוב אין צריך לברך באותו יום ולא אף באותה הלילה, לפי שהלילה הולך בזה אחר היום אלא אם ישן שינת קבע שבשינה זו חלק הלילה מהיום שהמשיך הלילה בזה אחר היום הוא לפי שלא הפסיק וסלק דעתו שלא לקרות, אבל כשסלק דעתו כבר חלק לילה מהיום וכשעומד לקרות צריך לברך, ובאותה ברכה פוטר מה שנשאר מהלילה והיום הבא אחריו והלילה שאחר היום עד שישן שינת קבע באותו לילה, כך נראה לי, וכך היה נוהג א"א מורי הרב ז"ל שלא היה מברך ביום כשישן שינת קבע לפי שהיה מברך בכל יום ברכת התורה".

    והנה לא משמע כן מדברי הרא"ש, וודאי שלא ראה את תשובת הרא"ש ששם מפורש שמיירי בברכת התורה ולא בברכת אהבה. ושו"ר שכך העיר בערה"ש (סי' מז סע' יא).

    ובכ"ז למדנו מדבריו שכך דעתו וכך דעת אביו הרשב"ץ ששינת קבע ביום לא הוי הפסק.

    וקרוב לדברים האלה כתב בשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' ח) שכתב שברה"ת היא ברכת ההודאה כברכת שלא עשני גוי ופוטרת את כל המעל"ע, וגם בשינה אמרינן שאם היה נעור בחיוב ת"ת קאי. והאגור כתב שלא הוי הפסק רק ביוצא בבה"ת אבל באה"ר הוי הפסק, שלא בירך על חיוב המצוה אלא על קיומה. וכך יש לנהוג בפרט שהמג"א והגר"א כתבו שהוי הפסק גם בבה"ת. עכת"ד.

    וגם כאן לכאו' אין זה פשט דברי האגור, שכתב בפירוש "ברכת התורה”, ועוד דבראשית דבריו הביא דעת ר' שמחה, והגמ"י שהביאו גם הם את דבריו, כתבו שצריך לברך אחר כל אחת מהן "ג' ברכות הללו". וא"ת שהכוונה שיצא בברכת אהבה ואז הפסיק באחת מהן (שינה מרחץ ובית הכסא), אז צריך לברך ג' ברכות, יקשה לשון "הללו", אלא הדבר ברור שכל העניין סובב הולך על נושא ברכת התורה ולא ברכת אהבה. ועוד בהמשך דבריהם הביאו את דברי מהר"ם שכתב שאינו רגיל לברך אלא פעם ראשונה "כשהוא לומד או כשהוא קורא בבה"כ", וכאן הכוונה ברורה לברכת התורה. וגם בדרשת מהר"ח או"ז מזכיר בפירוש את ברכת התורה. לכן לאחהמ"ר נלע"ד שאין דבריו נכונים[18].

    וברוח זו של צמצום המחלוקות עומד בעל החוות יאיר בפירושו על השו"ע מקור חיים (סי' מז סע' יא) שכתב וז"ל "נראה דאם הסיח דעתו מללמוד עוד אותו היום וחזר ונמלך ועמד ועסק בתורה צריך לברך, וז"ל האגודה ר"פ בתרא דנדרים, אבל הולך בדרך ונמלך ללמוד צריך לברך עכ"ל, וא"כ היה הולך לסעודה גדולה והסיח מללמוד, וא"כ כ"ש הולך לישן, שהרי נאמר ובלכתך בדרך וא"כ י"ל דלא אסח דעתיה וכן הולך לסעודה. ומצאתי שהנ"ץ כתב בשם רבו על כל שינת קבע ביום דהמברך תע"ב, וכ"כ הל"ח סי' עו שכך נהג רבו מהר"ר יעקב גינצבורג, ובשו"ת מזרחי סי' ו דאין לברך. ונ"ל דגם האגור דס"ל דלא הוי הפסק לא מיירי רק בשינת צהרים שאדם שוכב כשעה במלבושיו, משא"כ כשפשט מלבושיו ושכב ערום שתים ושלש שעות מודה דמברך, וגם הב"י הבין כך שהרי כתב בשו"ע וכן נהגו, ש"מ דבדבר הרגיל מיירי, דאם בפושט מלבושיו דבר שאינו רגיל הוא ולא שייך מנהג".

    הנה קמן שיטה אחרת שלפיה אדם שישן ביום שינת קבע ופשט את מלבושיו, חייב לכו"ע לברך ברה"ת בקומו ממטתו.

    יא. שיטת הרא"ה ומסקנת היבי"א

    והנה לאחרונה התגלה ראשון שכותב בפירוש ששינה ביום לא הוי הפסק, והוא הרא"ה, שכתב בפקדת הלוים (ברכות יא ב עמ' טז) שרק שינת לילה שהיא הפסקה לכל הוי הפסק מה שאין כן ביום שאינו זמן שינה לכל.

    ומכאן הסיק מופה"ד הראש"ל הגרע"י נר"ו בשו"ת יבי"א (ח"ח או"ח סי' ה) וז"ל "אולם בהגלות נגלות דעת הפוסקים הנ"ל רבינו אביגדור והרא"ה והרשב"ץ והרשב"ש והרא"ם דס"ל שברה"ת פוטרת גם בישן שינת קבע ביום, וכן מנהג העולם, הילכך ספק ברכות להקל".

    יב. קושיית הפרי מגדים

    ואמנם קשה כאן להקל משני הטעמים שהבאנו בראש, שברכת התורה צריך ליזהר בה מאד, ועוד שיש אומרים שהיא דאורייתא.

    וכזה הקשה הפמ"ג בא"א (סי' מז ס"ק יא) שטעם סב"ל הוא משום דברכות דרבנן וספק דרבנן לקולא משא"כ ברה"ת כפי הפר"ח שלכמה פוסקים הוי מה"ת ובפרט שחמורה ברה"ת וזוהי סברת מהר"י גינצבורג. וי"ל שיש ג' שיטות. הרא"ש ששינת יום הוי הפסק. ר"ת שגם שינת לילה לא הוי הפסק. ואנן שרק שינת לילה הוי הפסק, או מטעם שאז נעשה בריה חדשה או מטעם כוונה, שכיוון לפטור רק את אותו היום, והלילה נגרר אחרי היום. ובענין שינה ביום, אם אין כאן בריה חדשה, וגם כוונתו היתה לפטור את כל היום. עכת"ד.

    ובדבריו על הכוונה, דבריו לקוחים מהמג"א (ס"ק יב) אלא שהמג"א מיירי בברה"ת בבוקר למי שלא ישן בלילה, וכתב שלדידן צריך לברך משום שלא היתה כוונתו לפטור אלא יום א' כתקנת חז"ל. ומזה הפמ"ג הרחיב את הענין וכתב שמכיון שמכוון לפטור את כל היום, פוטר גם את הזמן שלאחר שינת קבע ביום.

    והנה כדבריו כתב הכה"ח בשני עניינים. הראשון (ס"ק כב) במחלוקת המג"א והט"ז במי שאין דרכו ללמוד ונמלך ללמוד, שכתב שם וז"ל "על כן נכון לכוין בבקר בשעת ברכת התורה על כל מה שילמוד באותו היום ובלילה שאחריו עד שישן כדי להנצל מספק". והשני (ס"ק כה) בנידוננו, שכתב ולפי מ"ש לעיל סוף אות כב דנכון לכוין בבקר בשעת ברה"ת לפטור כל לימוד של אותו היום והלילה שאחריו עד שישן אפשר דמועיל גם לשינת קבע על מטתו וא"צ לברך גם בלי שם ומלכות". והסכים אתו במנח"י (ח"י סי' ז).

    וכדברים האלה מצאתי באשל אברהם מבוטשאטש (סי' מז), שכתב שאפילו למ"ד ברכה"ת מה"ת, מכיון שהמנהג לא לברך אפילו אחרי שינת קבע ביום, הכוונה ודאי לפטור כל היום גם אם ישן שינת קבע וכיון שהדיעה להדיא לכלול לפטור כל משך זמן זה אין עוד חשש. עכת"ד[19].

    וכיו"ב כתב הרדב"ז בתשובה (ח"ח סי' ט) וז"ל "וכן ראוי לנהוג [שרק שינה הוי הפסק], ומ"מ צריך שיכוין [בשעה] שהוא מברך על התורה בבקר לפטור כל לימוד של אותו היום, והלילה הולך אחר היום [לענין זה]".

    אמנם ישנו הבדל בינו לבין הכה"ח והאשל אברהם, וכפי שנראה לקמן בס"ד[20].

    יג. דחיית הדברים

    מהרש"ם בתשובה (ח"ג סי' שלז) העלה ששינת קבע ביום הוי הפסק וצריך לחזור ולברך, ודחה את פתרון הכוונה, וז"ל "דודאי בישן שינת קבע אפילו ביום שיטת רוב הפוסקים דהוי הפסק וצריך לברך שנית. ובב"י הביא בשם האגור שהעיד על אביו שהיה מברך וכתב עלה דהוי ספק ברכות להקל. וכבר תמה הב"י שהרי כל הפוסקים מודים דצריך לברך שנית ומה ספק ברכה יש כאן. ובפמ"ג א"א (ס"ק יא) הוסיף לתמוה דדוקא בשאר ברכות דרבנן ס"ב להקל אבל בה"ת הוא דאורייתא וספיקו להחמיר[21] וכבר פסק השאג"א (סי' כה) דעכ"פ יברך מספק אשר בחר בנו[22].

    ומ"ש הב"י דכיון שדעת ר"ת דשינה ל"ה הפסק אף דבלילה לא קיי"ל כן מ"מ בשינה ביום יש לסמוך ע"ז. אין לחילוק הזה שום יסוד וכבר הביא המג"א בשם הל"ח בשם רבו שנהג לברך גם אחר שינה ביום. ובא"ר (ס"ק ט) הביא מהגהת ח"ש לברכות שהביא בפשיטות דעת מהרא"י בכתביו (שהובא גם בב"י) שהוא ורבו נהגו לברך והוא כתב שכ"ה בש"ל ורי"ו וספר זכרון לר"י הכהן. ואף דבתשובות רא"מ (סי' ו) לא כ"כ אין דבריו נכונים ע"ש ועכ"פ בישן בלילה לכ"ע צריך לברך בה"ת.

    ויפה כתב רו"מ דמ"ש בשע"ת דתלוי בדעת האדם הוא תמוה דאם השינה הפסק מה מועיל דעת האדם. ואני מוסיף שהרי בדברים שא"צ ברכה במקומן אם יצא ממקומו וחזר בודאי צריך לברך אף שהי' בדעתו והרי מבואר ברסי' רעג דמבית לבית ל"מ דעתו ודוקא מחדר לחדר מהני דעתו. וכ"ה בסי' קעח סע' א בהג"ה וכ"ה להדיא שם סע' ב בהג"ה ושם סע' ג בשו"ע דמגן לגן אפילו היה דעתו לכך ל"מ כלל וה"נ בזה". ודפח"ח.

    מהרש"ם מקשה שאי אפשר לכוון דבר שאינו יכול להיפטר בברכה. כך בדין שינוי מקום לסעודה, גם אם היתה דעתו לפטור את הכל, ברגע שיצא ושינה מקומו, צריך לחזור ולברך מדין הפסק, ולא תועיל שום כוונה. ואני מוסיף וכי ייתכן לפטור בברכת המוציא את כל האכילה של שבוע שלם משום כוונה.

    ועוד אני מוסיף שבענין דברים שלא באו ללפת את הפת, כתב בספת המאורות (ברכות מא ב) מביאו מו"ר הגאון הקדוש ר' משה הלוי זצוק"ל בברכת ה' (ח"ג פ"י, הערה 226) וז"ל "שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, ופירושו שלא באו ללפת את הפת. טעונים ברכה לפניהם, פירוש שהרי אינם בכלל ברכת הפת, ואפילו היה דעתו עליהם בתחילה".

    ועוד נלע"ד להוסיף כיו"ב שקיימת מחלוקת ראשונים אם ברכת המוציא פוטרת את המשקה שבתוך הסעודה, וכתבו הרא"ש בפסקיו (ברכות פ"ו סי' כט), והגמ"י (פ"ד מהל' ברכות אות ט) בשם מהר"ם, וכ"פ מרן השו"ע (סי' קעד סע' ז) שהרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו. וכ"כ כל האחרונים. ולא העלו על דל שפתם שיתכוונו לפטור בברכת המוציא את המים ושאר משקים ושזה יועיל לכל הדעות.

    לכן נראה לי שאין פתרון זה של הכוונה מועיל להינצל מן הספק.

    ודברי הרדב"ז שונים מדברי כה"ח ואשל אברהם, בכך שלדעתו הכוונה לא באה לפטור את מה שאינו יכול להיכלל מעיקר הדין, אלא היא באה לפטור את מה שיכול להיכלל בברכה, שהרי המעיין בדבריו ישר יחזו פנימו שלא כתב לכוון על מנת להינצל ממחלוקת. אלא שכוונתו היא שיש לכוון לכל מה שפוטרים בברכה. ודו"ק.

    והט"ז (או"ח סי' רט ס"ק ג) הובא בדברי יציב (ליקוטים והשמטות סי' יא), כתב לגבי ספק בברכה מעין ג' דראוי[23] לכל ירא שמים שיאכל עוד מאותו מין ויברך אחריו. מכאן למדנו שיש להשתדל למצוא דרך לברך לכו"ע, ששווים דין ברה"ת לדין מעין ג' שבשניהם י"א שחיובם דאורייתא. ואמנם הפתרון לאכול עוד מאותו המין אינו ניתן לביצוע בברכת התורה לכן יש לחפש דרכים אחרות.

    יד. דרכים לצאת מהספק

    אותן דרכים מלמדנו בעל הפלא יועץ בחסד לאלפים (סי' מז ס"ק ד) וז"ל "י"א שהוי הפסק וטוב לברך בהרהור או בלא הזכרת שם ומלכות ומהיות טוב לחוש לסברת האומרים שצריך לברך וה"ה בכל מיני ספיקות בברכות דדינא יתיב דלא מברכינן דסב"ל הלא טוב לתקן במקצת בזה האופן או שיקח תינוק בידו וילמדנו אותה ברכה אות באות ויכוין לצאת י"ח אם חייב או שישמע מאחר שחייב באותה ברכה ויכוין לצאת אם חייב על כגון זה אמרו ירא שמים יוצא ידי כולם או יאמר בריך רחמנא מרן מלכא דעלמא ועי' לק' סימן קס"ז ס"ק י"ב". (שם כתב על מי שמסופק אם בירך המוציא). ונעמוד בס"ד על פתרונותיו.

    א. לברך בהרהור או בלא הזכרת שו"מ.

    טעם הדבר הוא שלדעת רוב הפוסקים ברכה בהרהור לא הוי ברכה, ואין בזה חשש ברכה לבטלה, רק לדעת הרמב"ם וסמ"ג הוי ברכה. לכן המסופק בברכה יברך בלי להזכיר את שם ה' בדיבור אלא בהרהור הלב. כ"כ הגנת ורדים (או"ח כלל א סי' מג), והסכים עמו החיד"א בפתח עינים (ברכות כ ב) ובעין זוכר (מערכת ב אות א), וכן הסכמת האחרונים, עי' למו"ר הגה"ק ר' משה הלוי זיע"א בברכת ה' (ח"א פ"ו הל' ג), ויבלחטו"א למופה"ד הראש"ל הגרע"י נר"ו ביבי"א (ח"ד או"ח סי' ב יב).

    גם הבא"ח (ש"א פרשת וישב אות יב) כתב לברך בהרהור שו"מ. והגאון הנאמ"ן בכל דבריו הגר"מ מאזוז נר"ו הוסיף בהערותיו, שיכוין לצאת באהבת עולם משום שיש אומרים שברכת התורה דאורייתא. עכת"ד. ומשמע דאיירי במי שישן ותכף אח"כ התפלל ערבית.

    ב. לקחת תינוק בידו וללמדו אותה ברכה.

    ההיתר מבוסס ע"פ מה שפסק מרן (או"ח סי' רטו סע' ג) בזה"ל, "מותר ללמד לתנוקות הברכות כתקנן ואע"פ שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד". ועוד שם (סי' קסז סע' ט) מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים, אבל לקטנים יכול לברך אע"פ שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצות".

    ג. שישמע מאחר החייב בברכה.

    הוא מדין שומע כעונה ועי' בברכת ה' (ח"א פרק ד הל' י).

    ד. בריך רחמנא.

    הוא ע"פ הגמ' ברכות (מ ב) שמי שאמר בריך רחמנא מלכא דהאי פיתא יצא. וכן במשנה סוטה (לב ב) ואלו נאמרים בכל לשון. וכ"פ מרן השו"ע (רסי' קפה).

    ואמנם לדעת מו"ר הגה"ק ר' משה הלוי זצוק"ל בברכת ה' (ח"א פרק ג' הל' ז, ובהערה 29) אין לברך בל' רחמנא אלא יש לומר א-לקנא. ע"ש. וע"ע על פתרון זה בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סי' ז).

    טו. פתרון ביום שבת קודש

    והנה היה נראה לי עוד פתרון לימי שבת קודש, והוא שבמניני מנחה קטנה, מי שיעלה לתורה יודיע שהוא מכוון להוציא את אלה שישנו שנ"צ ידי חובת ברה"ת. והגם שאינו מברך אלא ברכת אשר בחר בנו, הלא נפסק בשו"ע (סי' קלט סע' ט) וז"ל "אם קראוהו לקרות בתורה קודם שיברך ברכת התורה לעצמו, כבר נפטר מלברך ברכת אשר בחר בנו, דלא גרע ממי שנפטר באהבה רבה". והן אמת שרוב האחרונים העלו שצריך לחזור ולברך על דברי תורה והערב (קיבצם כעמיר גורנה הגר"ד יוסף נר"ו בהלכה ברורה שם), הנה דעת הלבוש שלא צריך. ועוד מצאתי בפסקי הסידור בית עובד להרב שמואל אשכנזי (אות כא), "קרוהו לעלות לתורה לפני שבירך ברכת התורה, לא יברך שוב ברכת התורה שכבר נפטר". ונראה שסובר כהלבוש. ועוד נראה לי שיש סברא גדולה לדבריהם, שהרי פסק מרן שלא גרע ממי שיצא באהבה רבה, ולא שמענו שמי שיצא באהבה רבה צריך לחזור ולברך שתי ברכות.

    וגם יש להוסיף על זה, את שיטת השאגת אריה (סי' כה) שבספק בברה"ת אין צורך לברך אלא ברכה אחת, ועדיף אשר בחר בנו.

    לכן נ"ל תקנה גדולה להורות שבמניני מנחה קטנה בשבת, יתכוון העולה הראשון לפטור את הציבור יד"ח ברה"ת. וטוב יהיה אם אח"כ יברכו בלי הזכרת שו"מ את על דברי תורה והערב.

    טז. פתרון הכוונה

    עוד פתרון אחר יש להציע, שטוב לכל ימות השנה, הוא לא לכוין לפטור את כל היום, אלא להפך, שבזמן שמברך ברה"ת יכוין לפטור רק את הלימוד שלפני שיישן שינת קבע ביום.

    רעיון זה ניתן למצוא בחס"ל הנ”ל (שם אות ו) שלאחר שהביא דעת הפוסקים שאם הוא נעור כל הלילה לא יברך עד הבוקר ודעת המקובלים שאפילו מי שלא ישן כלל בהגיע חצות צריך לברך ברכות השחר חוץ מברכת התורה, כתב וז"ל "ולעד"נ קצת תקנתא לצאת ידי כל הדעות שיכוין בכל יום כשמברך ברכות השחר שאין רוצה לפטור אלא עד חצות לילה ואז יוכל לברך בחצות כל הברכות ואף ברכת התורה אפילו אם לא ישן, ואפשר דבגילוי דעתא שיגלה דעתו ובירר שיחותיו פעם אחת שכך רוצה לנהוג א"צ לכוין בכל יום".

    ופלא שלא הזכיר פתרון זה לעיל. ואיך שיהיה מצאנו שיכול לכוין לפטור עד זמן מסוים.

    אמנם מ"ש שאפשר שבגילוי דעת של פעם אחת מספיק, איני שלם עם זה, ולא מצאתי לזה מקורות מוצקים כדי שלא נחוש לברכה לבטלה ח"ו[24], וגם הוא בעצמו כתב זאת בגדר אפשר ולא פסק כן בסכינא חריפא.

    ואיך שיהיה, אתא לידן שכשאדם יודע שיישן בצהרים או שאינו שולל אפשרות כזאת, טוב יהיה אם יכוין לפטור בברכת התורה רק את הלימוד עד אותה שינה.

    ושו"ר שממש כזאת הורה החת"ס, המובא בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' כ) וז"ל "בדבר אשר שאל מה שכתב בליקוטי חבר בן חיים מנהגי מרן הח"ס ז"ל על חג השבועות שצוה ליל שבועות לבחור שישן בלילה אחר עלות השחר שיוציא את כלם י"ח בברכות השחר וברכת התורה, וצוה להם להיוצאים שיכונו לצאת בברכת המוציא אותם רק עד קומם משינתם, והתפללו ואחר התפילה הלכו לישון, ושוב כשקמו משנתם צוה שיברכו כלם ברכות השחר וברכת התורה". ותלי"ת שכיוונתי.

    ואמנם שם השואל הקשה היכן מצאנו שאפשר להתנות לזמן מסוים, וע"ש מה שהשיב לו. ועוד יש לי לומר שאינו מתנה על זמן מסוים, אלא על חפצא, שאינו פוטר אלא את הלימוד שילמד עד השינה, ולא את הלימוד שילמד אחריו. אבל מה שכתב הגאון שם שאותו תנאי תלוי במחלוקת, לא מצאתי בדבריו שהביא מחלוקת, רק התבו"ש שכתב שיהיה איסור משום ברכה לבטלה, ולא שאין הדבר אפשרי. וע"ש. א"כ נמצינו למדים שפתרון הכוונה הוא הטוב ביותר להימנע ממחלוקת הפוסקים ומהקללה שלא יצאו ממי שאינו נזהר בברכה"ת בנים ת"ח ח"ו.

    יז. מסקנת הדברים

    1. רצוי מאד שמי שרגיל לישן שינת צהריים יכוון בברכת התורה שחרית לפטור רק את מה שילמד עד שיישן, ואחרי השינה יחזור ויברך ברכת התורה.
    2. מי שלא כיוון כן, יברך בהרהור שם ה', או יקח תינוק וילמדו ברכות התורה, או ימצא מישהו שחייב בברכה ויבקש שיוציאו יד"ח. ואם אינו לומד עד ערבית, יתכוון לצאת יד"ח באהבת עולם.
    3. רצוי מאד להורות בבתי הכנסת שבמנחה קטנה של שבת, העולה הראשון לתורה יכוון להוציא את הציבור יד"ח ברכת התורה, והציבור ישלימו אח"כ בהרהור את ברכות על דברי תורה והערב.

     

     

     

    [1] "שֵינַת”: כך נכתוב בס"ד ולא שְנַת כפי שנהוג בעברית החדשה ע"פ לשון המקרא, מפני שכך הוא בלשון התלמוד והפוסקים. כמו כן נכתוב לִישַן ולא לישון מאותו טעם.

    [2] לקמן יובא המקור לזה

    [3] צ"ע ממה דייק כך.

    [4] בין ביום בין בלילה, כגון שהלך לישון בלילה ונעור באמצע הלילה לפני עלות השחר

    [5] מכאן קשה מ"ש המרדכי (סי' כט) בשם הר"ם שברה"ת של אתמול פוטרת עד שחרית אחר. ואולי נפלה ט"ס וצריך לומר ר"ת. וצ"ע.

    [6] וגם יש להעיר שממ"ש "מפני שאינו מסיח דעתו מללמוד" משמע שמודה במי שכן הסיח דעתו, וכדעת הרא"ש, וכמו שהערנו לעיל בדבריו בתשובה.

    [7] הנה מהר"ם כתב בפירוש שאחר שינת קבע ביום יש לברך. וכאן י"ל דמיירי בשינת עראי, וכ"כ הראש"ל ביבי"א (ח"ח או"ח סי' ה).

    [8]וכ”כ העיטור והרמב”ם ועוד, והוא סוגיין בברכות.

    [9] לכאורה משמע ממ"ש בשם מהר"ח שרק אחר צרכיו הגדולים א"צ לברך ולאחר צרכיו הקטנים צריך לברך. וזה אינו, שהרי כתב מהר"ח או"ז בדרשותיו (סי' כג) וז"ל, "וברכת התורה אומר מה"ר אליעזר בשם הרב ר' חזקיה שהיה נוהג כך שלא היה מברך ברכת התורה אלא כשהיה הולך לחצר לגדולי' ואמר דאז צריך להסיח דעתו מן התורה דאסור לו אפילו להרהר ע"כ היה מברך. והיה נראה למהר"ח שגם שם שייך דין הירהור קצת כגון לא יקנח בימין אלא בשמאל ולא יקנחנו מעומד אלא מיושב, אז צריך להרהר אחר זה. ובכל מקומות צריך אדם לילך ומהרהר קצת בהליכתו דאין לו לברך ברכת התורה". ומכאן מוכרח שמהר"ח ור' חזקיה מודים בקטנים שלא הוי הפסק, ופליגי בגדולים.

    [10] חיפשתי בספר ארחות חיים ולא ראיתי לו התייחסות בנושא שינת קבע ביום. ואולי זה מסביר למה הראש"ל בשות יבי"א (ח"ח או"ח סי' ה') השמיט את הא"ח מדברי מהרש"ל.

    [11] נדפס בדפי הרא"ש, ונקרא מקודם לחם חמודות.

    [12] לא מצאתי בפר"ח התייחסות בנידון, רק כתב שברה"ת הוי מה"ת וכתב שהישן בלילה צריך לחזור ולברך ודלא כר"ת. ולכאורה יש לדייק איפכא. וצ"ע.

    [13] הוא פשט דברי הגר"א בבאורו שכתב על מ"ש השו"ע וכן נהגו בזה"ל, "כבר תמה עליו בבית יוסף". ואמנם מו"ר ראש הכולל, הרה"ג ר' גיורא ברנר יצ"ו, הראה לי במעשה רב (אות ב) שיש שפירשו שרק אחרי שינת קבע ביום כשלא ישן כל הלילה ולא בירך בבוקר, צריך לברך. וכ"כ הגרנ"ה על פי הדברי שלמה (הגר"ש כהן) שהבין שהגר"א הסכים עם מרן. ומלבד זאת שאין זה פשט דבריו לדעתנו, ולא כך הבינו המשנ"ב, הח"א ועוד, ישנה תוספת מעשה רב בשם ר"י משקלוב וז"ל, "שמעתי מפי תלמידו הרב החסיד מו"ה בנימן שראה לרבינו שבירך ברכת התורה אחר שינת קבע ביום". ומלבד זאת הראה לי גם שם שיש הסוברים לדעת הגר"א שגם מרחץ הוי הפסק. כ"כ הגר"ש דביר. וכן איתא בכת"י הנהגות וחידושים.

    [14] ולקמן בס"ד נדון בדברי הפמ"ג.

    [15] והנה חיפשתי שם הנ"ל ולא מצאתי תשובה זו.

    [16] הסוגריים המרובעים מציינים את גרסת כתב היד

    [17] והראש"ל ביבי"א (ח"ח סי' ה) הוסיף 'וכן המנהג'. ואין אזכור כזה בשו"ת הרא"מ. אלא זו דעתו.

    [18] והראש"ל ביבי"א (ח"ח סי' ה) כתב שזכה לכוין לדברי הרשב"ש. ולא זכיתי להבין למה כיוון, הלא הרשב"ש דייק מהרא"ש והוא דייק מהאגור.

    [19] ועוד כתב שם, "גם בשינת קבע רבים המה שמתגלים להם חדושי תורה הק' בחזיון לילה, ויש דשפוותייהו מרחשין בדברי פיהם מעין דברי תורה הק' וגם ברכות אפשר שישיחו בפיהם".

     [20] הערת ראש הכולל: ע"ע בזה בשו"ת שובה ישראל (ח"א סי' ז ס"ק ה) ג.ב.

    [21] פלא שלא התייחס ליישוב של הפמ"ג.

    [22] כוונתו שפסק השאג"א שברה"ת דאורייתא וכשיש ספק צריך לברך, ואולם כשבירך ברכה א' כבר יצא מידי ספק של תורה ואינו מברך את שאר הברכות, ועדיף לברך אשר בחר בנו שהיא המעולה שבבה"ת. עכת"ד. והפר"ח (סי' מז) כתב שמספק מברך את ג' הברכות.

    [23] הערת ראש הכולל: עי' לרבנו הגר"א במעשה רב (סי' עד) שכתב שהוא חייב לאכול עוד ע"מ לצאת מהספק אלא שמוכח שם שדבר זה נכון דוקא לגבי ברכה אחרונה משום שא"א להוציא אחר אלא בור אך בשאר ברכות משמע שאינו כן וממילא אין להשוות בין ברכה אחרונה לשאר ברכות. ג.ב.

    [24] הערת ראש הכולל: עי' קונטרס 'תנאים טובים' להגר"ש דבליצקי שליט"א (עמ' י) ג.ב.



תגיות: ברכת התורה, שינת קבע, מנחה בשבת, הרהור, הסחת דעת, לימוד תורה, תורה, ,