אשה שמסופקת אם בירכה ברכת המזון
הרב לידור שמעון מיארה
במשנה בברכות (כ א-ב) מובא: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון".
ובגמרא: "ובברכת המזון פשיטא! - מהו דתימא: הואיל וכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי - קמשמע לן".
"אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון, דאורייתא או דרבנן? למאי נפקא מינה - לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת (בשלמא) דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, (אלא אי) +מסורת הש"ס: [ואי]+ אמרת דרבנן - הוי שאינו מחוייב בדבר, וכל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. מאי? - תא שמע, באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה; אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. אי אמרת בשלמא דאורייתא - אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן - אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? - ולטעמיך, קטן בר חיובא הוא? - אלא, הכא במאי עסקינן - כגון שאכל שיעורא דרבנן, דאתי דרבנן ומפיק דרבנן".
ופי' רש"י "נשים בברכת המזון דאורייתא - דכתיב ואכלת ושבעת, (דברים ח') והוה ליה מצות עשה שאין הזמן גרמא".
"או דרבנן - דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך (דברים ח'), והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק, ואי משום בנות צלפחד - חלק אביהם הם דנטלו, שהיה מיוצאי מצרים".
אולם התוס' (שם ד"ה נשים) תמהו על דברי רש"י וז"ל ותימה כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יוציאו אחרים ידי חובתן בברכת המזון אלא י"ל דטעמא משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן (דף מט.) מי שלא אמר ברית ותורה בברכת המזון לא יצא ידי חובתו והשתא קא מבעיא ליה כיון דלא מצו למימר ברית ותורה לא הוו אלא מדרבנן או דלמא כיון דלא שייך בהו הוי שפיר דאורייתא והא דלקמן מיירי באנשים דשייכי בברית ותורה".
כמי נפסק ההלכה:
הנה כתב הרא"ש (שם סי' יג) "ולא אפשיטא הבעיא הלכך נשים אינן מוציאין את אחרים ידי חובתן".
וכן נראה דעת הרא"ה (שם) שכתב "פי' ומיהו בגמ' מספקא לן נשים חייבות בברכת המזון דאוריתא או דרבנן".
וכ"כ הרמב"ם (פרק ה' הל' א') "נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חייבין מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן".
וכן מצאתי להראבי"ה (ברכות סי' סא) "ואזלינן לחומרא ולא מפקי".
וכ"פ בספר השולחן (הלכות סעודה שער ה' ברכת המזון) וכן דעת בעל המאור (על הרי"ף שם) וכ"פ בפסקי ריא"ז (ברכות פרק ג הל' ב' אות ב') וכ"פ רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כז חלק א דף רכז טור ד) וכפ בספר הפרדס (נביו תרומת הפרדס שער תיקון הברכות) וכן דעת רבינו יונה (שם יא ב בסופו).
והראב"ן (סי' קנד) כתב "ותימה לי מאי קמבעיא ליה הא מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא ונראה לי דהאי קרא דבין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם קמבעיא ליה אי הוי זמן גרמא אי לאו".
אולם הרשב"א (ד"ה אלא) כתב "ולענין פסק הלכה לא קיי"ל כרבינא אלא כרבא דאמר ליה דאורייתא, חדא דרבא רביה דרבינא ועוד דאמרינן לעיל וחייבין בברכת המזון פשיטא ואהדרי' מהו דתימא הואיל וכתיב בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר מ"ע שהזמן גרמא היא קמ"ל אלמא מלתא דפשיטותא היא לכולהו דחייבות דאורייתא, וברייתא דקתני אשה מברכת לבעלה אפילו אכל כדי שביעה והא דקתני ובן מברך לאביו בשעונה אחריו מה שהוא אומר והכי אוקמה בירושלמי וכן דעת הראב"ד".
וכ"כ המאירי (ד"ה מה שביארנו) "מ"מ נראין הדברים שמן התורה הן חייבות כדין כל מצות עשה שלא הזמן גרמא ואחר שכן אף הן מוציאות את האנשים שכל המחוייב מן התורה מוציא את המחויב מן התורה וכן ראיה לדבר ממה שאמרו בפרק שלשה שאכלו רב לא אמר לא ברית ולא תורה ולא מלכות ברית שאינה בנשים תורה ומלכות שאינה לא בנשים ולא בעבדים ואם אין חייבים מן התורה מאי איכפת ליה".
וכן מצאתי להריטב"א (סוכה לח א ד"ה גמ' ת"ר) שכתב "סאבל למאי דקיימא לן דאשה מדאורייתא מחייבא מתניתא כפשטא בבן גדול ובדאכל איהו שיעורא דאורייתא ואתו הני ומפקי ליה".
וכן הוא בהלכות ברכות לריטב"א (פרק ז' הל' ב').
וכן יש להוכיח מדברי בה"ג (הל' ברכות פ"ג עמ' מ') שהשמיט את דברי רבינא לרבא והביא רק את דברי הגמ' "(ברכות כ ב) ברכת המזון פשיטא דמצות עשה שלא הזמן גרמא היא, סד"א הואיל וכתיב (שמות טז, ח) ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע תהוי כמצות עשה שהזמן גרמא, קמ"ל".
ומוכח מדבריו שסובר שהוי דאו' ופסיקנן הלכה כרבא ולא כדעת רבינא וכשפט המימרה בתחילת הגמ'.
וכעין זה יש להוכיח מדברי הרי"ף (שם יא ב) שהביא ג"כ את דברי הגמ' כמו בה"ג.
וכן ראיתי לראב"ד בהגהותיו (כתוב שם על בעל המאור שם) שכתב "אבל סוגיא דשמעתא כדפשיט ליה רבא דהא אמרינן בגמרא [דף כ ב] תפלה וברכת המזון מצות עשה שאין הזמן גרמא נינהו ואיכא ספרים דגרסי הכי ברכת המזון פשיטא מהו דתימא כיון דכתיב [שמות טז ח] בתת ה' לכם בערב בשר [לאכל] וגו' אימא הזמן גרמא הוא קמ"ל. לזו הסוגיא ודאי לא שנא אכל כזית ולא שנא אכל כדי שבעו עבד ואשה מוציאים אותו...והרב ז"ל לא הביא לא הבעיא ולא תשובתה כי אם הסוגיא, וכן כתב רבינו האי [גאון] ז"ל עכ"ל.
[ועי' בביאור הלכה (סי' קפו סע' א' ד"ה אלא מדרבנן) שהוכיח ג"כ מדברי בה"ג ומדברי הרי"ף וכתב שכן כתב הרמב"ן במלחמות בדעת הרי"ף ושכך דעתו להלכה של הרמב"ן].
וכן נראה דעת המחזור ויטרי (סי' נט).
וכן מצאתי לאור זורע (הל' מגילה סי' שסח) שכתב "ופי' רבי' שלמה מזמנין לעצמן ג' נשים וכן ג' עבדי' אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים שאין הנשים אומרות ברית ולא העבדים אומרים על נחלתינו עכ"ל הא אם היו אומרות ברית היו הנשים מצטרפות ומזמנין עם האנשים ומוציאות אותם וסובר רבי' שלמה דנשים בברכת המזון דאורייתא דאי דרבנן אפי' היו אומרות ברית לא היו מוציאין דלא אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא והכי פשיט ליה רבא לרבינא בפ' מי שמתו דנשים בבהמ"ז [דאורייתא] מההיא דהאשה מברכת לבעלה ואף על גב דרבינא דחי לה ואוקי לה בשיעורא דרבנן היינו כי היכי דלא ליפשוט מינה ושינויא היא...ותדע דתנן התם נשים חייבות בברהמ"ז ופריך בגמ' פשיטא מהו דתימא הואיל וכתיב ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע אימא מ"ע שהז"ג היא קמ"ל פי' קמ"ל דלא הוה מ"ע שהז"ג וחייבות מדאורייתא מיהו אני מגמגם כי כמדומה אני שרבי' שלמה ל"ג פשיטא וצ"ע בפירושיו התם מיהו מההיא דפרכינן ע"כ צריכין אנו לומר שחייבים בבהמ"ז דאורייתא עכ"ל.
ומרן בשו"ע (סי' קפו סע' א') כתב וז"ל נשים חייבות בברכת המזון, וספק הוא אם הן חייבות מדאורייתא ומוציאות את האנשים, או אם אינן חייבות אלא מדרבנן ואינן מוציאות אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן עכ"ל.
ודבריו הם כדברי הרמב"ם ודעימא.
ולפי הנ"ל נבוא לדון מה הדין באישה שמסתפקת אם בירכה ברכת המזון או לא:
הנה בשו"ת שער אפרים (סי' יא) כתב "וא"כ אם שכח' אינה חייבת לברך מספיק' דהוי ס"ס ספק דלמא כבר בירכ' בהמ"ז ואת"ל שלא בירכ' דלמ' אינ' חייבת מדאורי' וגם זהו ס"ס המתהפך אבל ז"א דהלא אי אמרינן את"ל שלא בירכה א"כ מקרי ודאי לא בירכ' אם כן אף שאינה חייבת רק מדרבנן צריכ' לברך רק א"ת ואת"ל שהוא ספק אם בירכה כו' אבל ז"א".
וכ"פ במגן גיבורים (אלף המגן אות ב')
אולם מרן החיד"א בברכי יוסף (שם אות ד') אחרי שהביא את דבריו כתב עליו וז"ל "ואחד הרואה דברי הרב בלבבו יבין דיש להשיב דכיון דאיכא ספק ספיקא, האי אתתא פטורה לגמרי, דלצד שהיא ספק חייבת מדאורייתא הא איכא ספק ספיקא ופטורה מחיוב דאורייתא, ולצד שהיא חייבת מדרבנן בספק אם בירכה לחוד פטורה, דספיקא דרבנן לקולא...חוזרנו לענייננו דמכל האמור נראה דיש מקום לומר דזו האשה דנסתפקה אם בירכה ברכת המזון פטורה לגמרי, שלא כאשר צידד הרב שער אפרים. וכן ראיתי בתשובה כ"י לנהירו דעיינין הרב המובהק כמהר"ר אליהו ישראל נר"ו דמקשי ורמי על דברי הר' שער אפרים הנז' ממ"ש סמ"ק (סי' רה) הביאו מרן בי"ד סי' פ"ג והש"ך בכללי ס"ס (ס"ק טז) והפר"ח שם כלל ט' דדגים מלוחים כמו הירינגא"ס מותרים מטעם ס"ס, ספק אם נמלחו עם דגים טמאים, ואם תמצא לומר נמלחו, שמא לא היה בהם שומן, ואז צירם אינו אסור אלא מדרבנן, כלומר דמן התורה איכא ס"ס, ואף על גב דמדרבנן אסיר, דאין להם שמנונית, מ"מ איכא חד ספיקא נמי בדרבנן שמא לא נמלחו עם הטמאים, ולקולא. וה"ה נימא בנדון זה דכי מספקת בדאוריתא איכא בנשים ס"ס, ובדרבנן איכא חד ספיקא, דשמא בירכו. זהו תורף דברי רב חביבא נר"ו עכ"ל.
ועי' במחזיק ברכה (אות א') שהביא מדברי הפרי מגדים שחולק על דברי השער אפריים אע"פ שלא זכר דבריו.
והמשנ"ב (אות ג') כתב "כתב בש"א אשה שאכלה כדי שביעה ונסתפקה אם בירכה חייבת לברך עי"ש טעמו וכן הסכים בח"א ובמגן גבורים אכן בחידושי רע"א וכן בברכי יוסף פסקו שאינה צריכה לחזור ולברך וכן מצדד בפמ"ג ומ"מ נראה דהרוצה לסמוך על דעת ש"א וסייעתו אין למחות בידו".
וטעמו משום שיש הרבה ראשונים שסוברים שחייבת דמאו' עי' בביאור הלכה שהבאתי לעיל.
ובכף החיים (סי' קפד אות כה) פסק בזה סב"ל.
וכן דעת הבן איש חי (פרשת חקת אות ט') וז"ל וכן אשה שאכלה פת ושבעה ונסתפקה אם ברכה בהמ"ז או לאו, אם אפשר לאכול מחדש ולברך או לצאת בברכה של אחרים, הנה מה טוב, ואם לאו לא יברכו מספק עכ"ל.
וכן בשו"ת רע"א (מהדו' קמא סי' כה) כתב "ולדינא מסתפקנא בנשים שאכלו כדי שביעה ומסופקות אם בירכו בהמ"ז די"ל דא"צ לחזור ולברך דלגבי דאורייתא הוי ס"ס, ספק שאינה מחויבת וספק אם כבר בירכה, ולגבי דרבנן הוי ספק דרבנן שמא כבר בירכה, וכיוצא בזה כ' הד"מ יו"ד (סי' פ"ג) גבי ציר דגים טמאים, ואפשר להפוסקים בס"ס באתחזק אסורא לחומרא, י"ל דהכא לענין ס' אם בירכו דהוי חזקת חיוב לא מקרי ספק, ואך א"כ להפוסקים דספק דרבנן בחזקת איסור אסור, איך אמרינן ספק קרא ק"ש למ"ד ק"ש דרבנן אינו חוזר וקורא הא הוי חזקת חיוב, (ועיין בפלתי סימן ס"ט סק"י וצ"ע).
גם י"ל דהא דס"ס באתחזק אסורה אסור, היינו אם ב' הספיקות נגד החזקה אבל הכא בחד ספק אם מחוייבות ליכא חזקה כנגדו י"ל דהוי ס"ס".
ועי' בספר ערך השלחן (שם אות ב') שכתב ג"כ שאינה חוזרת ומברכת אלא שכתב בסוף דבריו וז"ל מיהו לדעת הרי"ף והראב"ד והרמב"ן והרשב"א דנשים חייבות מן התורה כמ"ש לעיל ודאי דחייבת לחזור ולברך מספק ונ"ל דיש לה תקנה לצאת ידי ספק למאי דקיי"ל סימן קע"ח דשנוי מקום צריך לברך בתחלה שתאכל כזית פת במקום אחר ותברך בהמ"ז כמ"ש סי' קפד ונ"ל דקטן יכול להוציאה עי' שם בדבריו.
ועי' באורך מה שכתב בזה בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' י') שפסק ג"כ שלא תחזור ותברך, וכ"פ בברכת ה' (ח"ב פרק ב' הל' ו') ובשו"ת שמש ומגן (ח"א סי' יד).