ברכת האורז

מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשע"ג

הרבנים דוד ולדמן ומנשה יום טוב שליט"א

 

ברכת האורז

‏א. שיטת רב ושמואל

בגמ' ברכות (לו ב) שנינו, "רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו במ"מ", כמו כן שנינו שאמרו רב ושמואל, שכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ.

ולכאורה המימרא השניה מיותרת, שהרי אם ביש בו מחמשת המינים כבר מברכים במ"מ, ודאי שכל שהוא מחמשת מיני דגן ג"כ מברכים במ"מ. ומיישבת הגמרא שהוסיפו רב ושמואל ואמרו כל שהוא כדי למעט אורז ודוחן מברכת במ"מ.

ומקשה הגמ' והרי מצינו בברייתא שהביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך כמעשה קדרה (במ"מ). וכן מצינו שאורז בכלל מעשה קדירה כחלקא טרגיס וכדומה. וכן דעת רבנן בתוספתא (ברכות פ"ד ה"ז) שאורז שטחנו אפאו ובשלו מברך עליו במ"מ (ובדף לז ב מסיקא הגמרא שבסוף בורא נפשות), א"כ אין הלכה כרב ושמואל שמיעטו אורז מבמ"מ, וסיכמה הגמ' שהקושיא עומדת ואם כן נראה שאין הלכה כרב ושמואל, ונראה שלהלכה מברכין על האורז במ"מ.

עוד הביאה הגמרא את שיטת ר' יוחנן בן נורי (פסחים לה א, קיד ב) הסובר שאורז מין דגן הוא וחייבים על חמוצו כרת, ולפ"ז ברכתו מזונות ולרבן החולקים עליו היה צריך להיות שהכל. אולם מסיקה הגמרא (ברכות שם) שאעפ"כ גם לדעת רבנן מברכים על אורז במ"מ למרות שאין חייבים על חימוצו כרת ואין יוצאים בו יד"ח בפסח, מאחר שהוא משביע וסועד את הלב.

והתוס' (שם ד"ה תיובתא) ביארו, שקושית הגמ' על המיעוט של רב ושמואל הייתה רק לגבי אורז וא"כ בדוחן שעליו לא אמרה הברייתא שברכתו במ"מ יתכן שההלכה נשארה כרב ושמואל, למעט דוחן מברכת במ"מ.

ב. שיטות הראשונים

הרי"ף (ברכות כו א) פסק בזה, שאורז כשמבשלו מברך בתחילה במ"מ ובסוף בורא נפשות רבות, אולם רק כשהאורז בעין ולא בתערובות (בניגוד לחיטים שאף בתערובת מברך במ"מ), שרק לגבי חמשת המינים נאמר כל שיש בו מברך במ"מ. [ובפת דוחן פוסק כרב ושמואל לברך עליו שהכל ולא במ"מ משום שקושית הגמ' במסקנתא היתה מהתוספתא שבה הוזכר רק האורז לברכת במ"מ ולא הדוחן וכדברי התוס'].

הרא"ש (פ"ו סי' ח) פוסק, שבאורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דיסא מברכין עליו במ"מ כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד את הלב, ולאחריו בורא נפשות שכן אינו משבעת המינים. ויש להדגיש, שגם כשעשהו תבשיל ברכתו במ"מ, אבל רק כשנתמעך האורז יפה כמו דיסא[1]. [ועל דוחן מברך כמו על האורז במ"מ בתחילה לפי שדוחן מיזן זיין וסועד את הלב כמו אורז, אבל פת ותבשיל ממיני קטניות אינו בכלל מזון ומברך עליו שהכל נהיה בדברו].

ובתלמידי ר"י (על הרי"ף שם ד"ה גאון) כתבו, שגם על פת אורז וגם על פת דוחן מברך תחילה במ"מ, שאחרי שנדחה התירוץ לרב ושמואל נשארת הברייתא הראשונה כפשוטה שעל פת אורז ופת דוחן מברך במ"מ בתחילה (ואעפ"כ מברך אחרי האכילה בורא נפשות). [והוסיפו (ד"ה הנה) שבכל דבר שהוא מזון, כלומר שמזין וסועד את הלב ודרך לאוכלו למזון, שהופך להיות עיקר סעודה, מברכים בורא מיני מזונות[2]. אמנם כתבו שיש הבדל בין אורז לדוחן, שעל האורז מברך במ"מ גם כשהוא שלם בתבשיל וגם אם נטחן ונעשה לפת (וכן גם אם לא נעשה דייסה) אבל הדוחן רק כשנטחן ונעשה פת או נכתש ובושל יברך במ"מ אבל אם שלם יברך בורא פרי האדמה. ובפת הנעשית מקטניות מברכים שהכל לפי שאין דרך לעשות פת כ"כ מהקטניות].

בבה"ג (הלכות ברכות פ"ו) מובאות שתי שיטות, הראשונה שגם על האורז ולא רק על הדוחן יברך בורא פרי האדמה וגם על הפת הנעשה מהם בורא פרי האדמה (ולא שהכל) משום שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי וע"כ אין כל יחוד באורז. השיטה השנייה שמביא בה"ג היא, שעל האורז אם כסס מברך בורא פרי האדמה, אם אכלו כקמח מברך שהכל ואם בשל או אפה במ"מ ובסוף בורא נפשות. וברא"ש (שם) הביא רק את ראשית דברי בה"ג, ובהג"ה בן אריה (על בה"ג שם) הקשה על הרא"ש שמלשון בה"ג נראה שסובר להלכה כשיטה השנייה שהביא ולא הראשונה, ולמה הזכיר הרא"ש רק את השיטה הראשונה[3]. ונראה ליישב קושיתו, שברא"ש כתב "ויש ספרים שכתב בהם מלשון בה"ג", הרי שהרא"ש לא הביא דבריו מלשון הבה"ג עצמו אלא ממי שהביאוהו[4] [ולגבי דוחן פסק בה"ג שגם אם הוא מבושל וכתוש מברך בורא פרי האדמה].

בקצור פסקי הרא"ש כתב שעל האורז מבושל מברך במ"מ והשמיט לגמרי את הגדרת שנתמעך כמו דייסה ובטור (או"ח סי' רח) פסק שאם עשה מן האורז תבשיל או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו תחילה במ"מ כיון שמזין ולאחריו בורא נפשות. ונראה שהבין ברא"ש שהגדרת ש'שנתמעך יפה כדייסא', אינה לעכובא, ואולי הייתה לו גרסא אחרת ברא"ש.

ובב"י (או"ח סי' רח) כתב "ומ"מ נראה דהינו דוקא כשנתמעך האורז יפה דהוי כמו דיסא". והביא שכך היא דעת הרא"ש, והקשה מרבינו יונה שחילק בין אורז לדוחן שעל האורז מברך במ"מ אפילו כשהוא שלם ועל הדוחן רק כשנטחן והסביר שבא לומר שבאורז אין דרך כתישה כמו בדוחן אבל כן צריך שיתמעך. וכתב עוד, "ומיהו יש לחלק בן חיטין לאורז שדרך האורז לבשלו כשהוא שלם בלא שום כתישה והלכך אף כשלא בשלם הרבה לא תשתנה ברכתו משא"כ בחיטים". ומשמע שלמסקנתו א"צ כלל שיתמעך משום שכך דרך בישולו של האורז כשהוא שלם.

וכתב הב"ח (ד"ה האוכל אורז) שכשאמר הב"י מיהו יש לחלק, חזר בו מההבנה הפשוטה שצריך שיתמעך, כיון שדרכו של אורז להתבשל שלם, ונשאר בספק האם צריך שיתמעך כדי לברך במ"מ או שכיון שדרכו להתבשל ולהאכל שלם יברך גם על השלם במ"מ ופסק שמשום הספק אין לאכול אורז מבושל שלם אלא בתוך הסעודה כטפל לעיקר הסעודה. אבל המג"א (סי' רח ס"ק י) חולק וסובר שהב"י פוסק שאינו צריך להתמעך.

ג. פסק האחרונים

בשו"ע (סי' רח סע' ז) כתב "הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה ואחריו בורא נפשות רבות, ואם בשלו או שטחנו ועשה ממנו פת מברך עליו במ"מ ואחריו בורא נפשות רבות" והעיר הרמ"א שכשבשלו צריך שיהיה "עד שנתמעך". יוצא מכאן שהמחבר עצמו פסק שלא צריך שיתמעך והרמ"א מצריך. ונראה ברמ"א, שהבין שהמחבר סותר את שכתב בב"י.

המ"א (ס"ק י) הבין מלשון הב"י שכתב "ומיהו, יש לחלק בין חיטים לאורז", שדעתו של הב"י שאפילו לא נתמעך מברך במ"מ (כיון שדרכו של האורז להיאכל שלם). ונשאר בצ"ע על הרמ"א, איך הבין בדעת הב"י שהוא מצריך שיתמעך ולמה חלק על המחבר. ולכאורה נראה ליישב שהרמ"א הבין שלא חזר הב"י מהבנתו ברא"ש שצריך שיתמעך, אלא רק מציין שהאורז יכול להיות שלם יותר ולא מחולק, אולם עדיין קשה, שאם כך הוא למה המחבר פסק אחרת בשו"ע.

וכן ביאר הגר"א (ד"ה עד שנתמעך) את דעת הרמ"א, וז"ל, "עד שנתמעך ולאו דוקא שנתמעכו אלא שלא נשארו שלימים". ואח"כ ביאר את שיטת הב"י "וב"י השמיטו בשו"ע דס"ל דיש לחלק בין חיטים לאורז דחיטין אין דרכן (בבישול ד.ו.) אלא חלוקין או כתושים משא"כ באורז מכיון שדרך אכילתו בכך אפילו שלם (לגמרי) מברך במ"מ וכן משמע בגמ'". וא"כ הגר"א פוסק כדעת המחבר. וכן מבואר במעשה רב (סי' עא) "מברך עליו במ"מ" וסתם ולא פירט ומשמע שהיינו גם כשהאורז שלם.

ובברכ"י להחיד"א (סי' רח סע' ו) כתב בדעת הב"י שחזר מהבנת הסוגיא כפי שהיא ברא"ש וכתב שברכת האורז היא במ"מ כשאוכלו כדרכו, ובאורז בניגוד לחיטים עיקר הדרך לאוכלו מבושל כשהוא שלם. וכתב עוד שכן פסק גם הטור שהבין כן בדברי הרא"ש שדייסה אינו לעיכובא וכ"כ בפסקי הרא"ש. וכתב עוד שרבינו יונה ורוב גדולי הראשונים פסקו גם הם לברך על אורז אע"פ שלא נתמעך במ"מ. וכן כתב בשם זקינו החסד לאברהם "מנהג העולם לברך על האורז שלם שלא נתמעך במ"מ והכא נהיג עלמא באתרין בדורות שלפנינו".

ובבה"ל (סי' רח ד"ה עד) כתב "והעיקר לדינא נ"ל כדברי הרמ"א והאחרונים הנמשכין אחריו דכשיתמעכו מברך במ"מ אבל אם הם שלמים מברך בפה"א... ומצאתי עוד חבל ראשונים שסוברים כן הלא המה תוספות רבינו יהודה והעתיק דבריו גם האו"ז וכ"כ הריא"ז והובא בש"ג דדוקא כשעשאו כעין דייסא מברך במ"מ אבל כשהגרעינין שלמים מברך בפה"א. אכן מדברי הפמ"ג משמע שכ"ז בשלמים לגמרי אבל אם הוסר קליפתן כמו אורז שלנו יש לצדד באין זה בכלל שלמים אף אם לא נתמעכו ע"י הבישול". וסיים הבה"ל שמכל האמור עולה שהמברך עליהם במ"מ לא הפסיד.

ומדבריו נראה שהגדר של נתמעכו אינו בדווקא, אלא עניינו הוא להוציא משלמים, וממילא כל שיצא מגדר שלם, אע"פ שלא נתמעך ברכתו מזונות. וכ"נ מדברי המשנ"ב (ס"ק כו) שכתב שעד שנתמעך הוא אפילו אם נתמעך קצת, ובשעה"צ (ס"ק לב) כתב שמקור הדין הוא בדרכ"מ ובגר"א, והנה בגר"א ראינו לעיל שכתב בדעת רמ"א "לאו דווקא שנתמעכו, אלא שלא נשארו שלמים". ולפ"ז מבואר מה שפסק בבה"ל כדעת הפמ"ג שכל שהסיר קליפתו ובשלו מברך במ"מ.

ואולי אפשר לפרש בדברי המשנ"ב שנתמעך קצת, היינו שנתבשל היטב עד שיכול להדבק כסברת ר"י (תוס' ברכות לז א ד"ה הכוסס) לעניין חיטים.

ובערוך השולחן (או"ח סי' רח סע' כב) כתב "ונ"ל דגם כוונתו של רבינו הרמ"א אינו בנתמעך לגמרי עד שאינה עומדת כל אחת בפ"ע אלא כלומר שנתבשלה לגמרי שכל אורז ואורז נתנפח כדרך הבישול היפה וכמדומה לי שכן מנהג העולם שכל שנתבשל יפה מברכין במ"מ וכן הוא עיקר לדינא".

ד. מהו האורז

כתב רש"י (ברכות שם ד"ה אורז) "אורז, מיל, דוחן, פנץ" ובלעזי רש"י פירש שמיל הוא הדוחן של ימינו, ופנץ הוא מין קיטניות.

ובמסכת ר"ה (יג ב) פירש רש"י[5] (ד"ה האורז והדוחן) "האורז והדוחן מיני קטניות הן דוחן מי"ל" וזה הפוך ממה שפירש בסוגיתינו.

ובתוס' (ברכות שם ד"ה רש"י) כתבו  על האורז, "וי"מ רייזו ולהאי פירוש יש לפרש דדוחן היינו מי"ל". ובלעזי רש"י פירש שריזו הוא האורז של ימינו.

והרמב"ם (פיהמ"ש שביעית פ"ב מ"ז) כתב "אורז ידוע וכבר פרשנוהו דוחן בערבי דכון ובלעז מיל". וממה שפירש שהדוחן הוא 'מיל' ממילא עולה שאם כן האורז אינו מיל והדוחן אינו רייזו וזה שלא כרש"י (ברכות שם) ומן הסתם אורז הוא רייזו או רייז. ועוד כתב הרמב"ם בפיהמ"ש (דמאי פ"ב מ"א) על המשנה שמחלקת בין אורז של א"י לשל חו"ל, "האורז (של א"י ד.ו.) מין ממיני האורז והוא לבן מאוד", ויתכן שרומז ממש לאורז של ימינו.

גם רע"ב והתפארת ישראל (שביעית שם) פירשו שאורז הוא רייז, ודוחן הוא הירז שהוא מיל.

וכתב הב"י (סי' רח ד"ה והוי יודע) על פת הדוחן שרש"י פירש בכיצד מברכין אורז מיל דוחן פנץ והתוס' כתבו "וי"מ אורז ריש (ריז) דוחן מיל וסוגין דעלמא כהני פירושא".

ובמרדכי (פסחים סי' תקפח) כתב בשם הערוך על הגמרא האומרת שלא יוצאים יד"ח מצה בפת אורז, "מאכל שמוכרים הבשמים שקורין רייז והא אורז".

ובלחם חמודות במעדני יו"ט על הרא"ש (פ"ח ס"ק ז) כתב "אורז... וי"מ רייזא ולהאי פירוש יש לומר דדוחן היינו מיל וכתב הב"י דסוגייא דעלמא כהאי פירוש" ז"א שכך הכריע גם התוספות יו"ט כב"י והתוס'.

ובמ"א (סי' רח ס"ק ט) כתב "האורז- רייז דוחן- הירז[6]" ומ"מ מסכם שבלחם חמודות כתב דסוגין דעלמא אורז- רייז דוחן-הירז. וכן פירש הרב"י ובלבוש ונראה בעליל שכן פוסק גם הוא.

אבל במהרי"ל (מובא בב"ח סי' רח ד"ה על פת) כתב כרש"י בסוגיתינו שדוחן הוא רייז ואורז הוא הירז (מיל) ולא כמו שאמרו שאורז שמו מוכיח עליו שהוא רייז, וכן כתב בשם הראבי"ה.

וכן הביא במעיו"ט (ברכות פ"ו ס"ק ז) בשם הרא"ש (הלכות חלה סי' ב) שאורז הוא מיל[7]. וכן כתב בעטרת זקנים (סי' רח סע' ז).

והב"ח (שם) הביא למחלוקת רש"י והמהרי"ל מול התוס' והביא להכרעת הב"י כתוספות וכתב על זה "מיהו כל ירא שמיים לא יאכל לא הירז ולא רייז שהוא אורז או דוחן מבושל בין שהוא שלם בין שנתמעך יפה אלא בתוך הסעודה", כלומר, כדי לצאת מספק ברכות, יפטור עצמו ע"י ברכת המוציא.

וכן הביא במ"א (שם) בשם השל"ה שמספק יאכלם רק כטפל בסעודה[8]. וכן כתבו הבאר היטב (סי' רח ס"ק ט) והשערי תשובה (סי' רח ס"ק ט).

ובט"ז (סי' רח ס"ק יא) הביא בשם חמיו (הב"ח) שסובר שיאכל מספק רק בתוך הסעודה, אבל הט"ז עצמו הכריע לדינא לברך שהכל הן על אורז והן על דוחן הן על רייז והן על הירז, מיל. מאחר וסב"ל. וכדעת הט"ז כתב גם הגר"ז (סדר ברכות הנהנין פ"א ס"ק יא, לוח ברכות הנהנין פ"א סע' י).

לעומת זאת כתוב במפורש במעשה רב להגר"א (סי' עא) שאורז הוא רייז[9]. וכן כתב בפמ"ג (א"א סי' רח ס"ק ט).

ובמ"ב (סי' רח ס"ק כה) כתב, "האורז, רייז. דוחן, הירז בלשון אשכנז (ויש מפרשין הפוך וע"כ יש מחמירין שלא יאכלם אלא בתוך סעודה או שיברך שהכל מספק) ובלחם חמודות כתב בסוגיין דעלמא אורז, ריז דוחן, הירז (מיל) וכן מוכח בברכי יוסף ומטה יהודה וכן מצאתי במעשה רב מהנהגות הגר"א דאורז הוא רייז ומברך עליהם במ"מ" וכן הכרעתו של המ"ב. ובשער הציון (ס"ק לא) מציין שלפי הכרעתו בפמ"ג שבדיעבד יוצא במזונות על הכל חוץ ממים ומלח בודאי רייז בכלל זה ויברך במ"מ. ומוכח בבירור שדעתו שאורז הוא רייז, כלומר האורז של ימינו וניתן לאוכלו בפני עצמו ומברכים מזונות.

וכן כתב ערוך השולחן (סי' רח סע' כא) "אורז הוא ריז ודוחן הוא הירז ואף שיש שנסתפקו בזה אך עכשיו נתברר הדבר שכן הוא...ואין שום ספק בדבר...רבותינו פסקו שעל האורז (רייז- האורז של ימינו) מברכין בתחילה במ"מ ולבסוף בורא נפשות דמשום שהוא משביע וסועד הלב אמרו כן לעניין ברכה ראשונה".

וכן מצאנו ברבינו מנוח על הרמב"ם (ברכות פ"ג ה"י), "ואורז הוא הנקרא ריש וכן הסכים הראב"ד ובלשון ישמעאל קוראים אותו ארוז".

ה. אורז בתערובת

כתב הרי"ף (כו א), "והני מילי (שמברכים במ"מ על האורז) בדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע"י תערובות לא", ומסביר הרי"ף, שדעת רב ושמואל שכל שהוא מחמשת המינים מברכים עליו במ"מ (להוציא אורז ודוחן) נדחתה, ולכן מברכים על האורז במ"מ. אבל שיטתם שכל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו במ"מ לא נדחתה, ולכן רק בחמשת מיני דגן, הדגן גורר את המאכל להיות כברכתו במ"מ, אפילו אם הוא מיעוט. אבל באורז לא כך, מאחר והוא לא מחמשת מיני דגן, כשהוא מעורב בתבשיל לא מברכים מזונות, אלא מברכים כברכת שאר התבשיל. ומכך שנקט מלשונו בדאיתיה לאורז בעיניה אבל ע"י תערובות לא, נשמע שאף שהוא רוב לא יגרור התבשיל לברכת במ"מ, אא"כ יהא לבדו לגמרי ואז יברך עליו ברכתו המשובחת במ"מ.

וברשב"א (ברכות לז א ד"ה תיובתא) כתב "ואיכא למידק לרב ושמואל דאמר כל שיש בו מחמשת המינים ברכתו במ"מ הא אורז ודוחן ע"י תערובות לא יברך במ"מ וכן כתב רבינו אלפסי בהלכות".

וברמב"ם (ברכות פ"ג ה"י) כתב, "אורז שבישל או שעשה ממנו פת, בתחילה מברך עליו במ"מ ולבסוף בורא נפשות רבות ובלבד שלא יהיה מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו". ונראה בפשטות דבריו כפי שהסברנו ברי"ף.

והרא"ש (ברכות פ"ו סוף סי' ח) כתב "ומה שכתב רב אלפס, דהא דמברכין על אורז במ"מ הני מיליה בדאיתיה לאורז בעין אבל ע"י תערובות לא. היינו משמעו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינים אפילו רובו ממין אחר מברך עליו במ"מ". כלומר, הרא"ש הבין שכוונת הרי"ף היתה רק לאפוקי מדין הדגן שגם במיעוטו גורר התבשיל לברכת במ"מ אבל האורז רק אם יהיה הרוב בתבשיל יגרור התבשיל לברכתו במ"מ אבל אם יהיה מיעוט יברך כברכת הרוב וכ"פ הרא"ש להלכה. והדברים מוקשים שאינם פשוטים בלשון הרי"ף ותימה הוא מה הכריח להרא"ש לגרוס כך בדברי הרי"ף.

ובכס"מ על הרמב"ם (ברכות שם) הביא את דברי הרא"ש "דהיינו כשהרוב ממין אחר דבכה"ג בחמשת המינין אפילו רובו ממין אחר מברך עליו במ"מ", ונראה שמבין שזו גם כוונת הרמב"ם שבאורז אם הוא רוב יברך במ"מ אבל כשהוא מיעוט בתבשיל לא יברך במ"מ. והוא תימה, מדוע נדחק הכס"מ להסביר את הרמב"ם כרא"ש והרי לשונו מפורשת שאמר "ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו". גם רבינו מנוח כתב שדברי הרמב"ם (שעל אורז מברך מזונות לבדו) נאמרו להוציא מקרה שאם היה האורז מעורב בחמשת מינים שמברך בתחילה במ"מ ובסוף מעין שלש כדין תערובת חיטה. והוא תימה, מה הכריחו, ומדוע לא נפרש כפשוטו שבא להוציא אורז מעורב בכל תבשיל שהוא קטניות, ירקות , חלב, וכדו' ואפילו אינו רוב שאם נתערב האורז בכל שהוא איבד ברכתו ברכת במ"מ ונראה שגם הוא סובר בדעת הרמב"ם שלא רק על אורז כשהוא לבדו יברך במ"מ, ולדעתו הרמב"ם מסכים גם הוא שבתבשיל שהאורז מהווה בו רוב ברכתו במ"מ.

ובטור (סי' רח) פסק, "ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב מברך עליו כברכת התבשיל שאינו חשוב לגרר התבשיל אחריו כיוון שאינו מחמשת המינין" ואם כן פסק כרא"ש שבאורז מעורב הולכים אחר הרוב.

ובב"י (שם ד"ה ומש"כ רבינו) הביא גם כאן (כמו בכ"מ על הרמב"ם) לדברי הרי"ף שמשמע מהם שהאורז רק כשהוא לבדו יברך במ"מ ואם הוא מעורב אפילו במיעוט תבשיל יברך ברכת התבשיל ואת דברי הרא"ש שכוונתו של הרי"ף שרק אם הוא בתערובת שהרוב בה הוא התבשיל רק אז יאבד ברכתו לתבשיל, אבל אם רובו אורז אע"פ שהוא מעורב עם מין אחר מברך במ"מ, וביאר שזהו המקור לדינו של הטור. אבל כתב הב"י "ומיהו לא משמע הכי מלשון הרמב"ם שכתב בפרק ג אורז שבישלו... מברך במ"מ ובלבד שלא שלא יהיה מעורב.. אלא אורז לבדו", וקשה שהרי בכס"מ על הרמב"ם נראה שפירש לרמב"ם כפירוש הרא"ש על הרי"ף וכאן בב"י נראה להיפך[10].

ובשו"ע (סי' רח סע' ז) פסק, "והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו. ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל אחר הוא הרוב מברך עליו כברכת אותו תבשיל". וצ"ב, שמהמשפט הראשון נשמע כפשט הבנתנו הראשונית ברמב"ם וברי"ף וכפי פשט דברי הרשב"א שאורז ע"י תערובות כל שהוא לא יברך במ"מ כלל, ובמשפט השני אומר בפירוש כרא"ש וכטור שאם האורז הוא הרוב יברך במ"מ. ויותר מכך אחרי שביאר בב"י שהרמב"ם חולק על הרא"ש איך מביא ללשון הרמב"'ם ואח"כ לפסיקת הרא"ש.

והב"ח  (שם) הרגיש בכך והקשה על הב"י ועל דבריו בשו"ע וסתירתם לכאורה. ופסק הפוך מהטור ומהשו"ע שאם עירב האורז בתבשיל יברך בכל מקרה כברכת התבשיל גם אם האורז הוא הרוב ורק אם בשלו לבדו לגמרי יכנס לגדר אורז (בגלל הספק מהו אורז יאכלו בתוך הסעודה וראה לעיל אות ד).

ובמ"א (סי' רח ס"ק יא) כתב על שיטת השו"ע, "כן כתב הרא"ש וכן דעת הרמב"ם וכן משמע בכסף משנה וחזר בו ממה שכתב בבית יוסף (דלא כב"ח שעשה ספק מזה) דאטו אם יש באורז מעט ממין אחר יתבטל ברכתו זה דבר שאינו עולה על הדעת ועיין סוף סימן רד[11] ואף בב"י לא כתב אלא דמשמע מדברי הרמב"ם עי"ש". ובמחצה"ש ביאר את כוונת המ"א, שאיך אפשר לומר שמעט תבשיל שנתערב באורז יבטל את ברכת במ"מ, ואיך יתכן שבשל מיעוט יברך כברכת המיעוט, וע"ז אמר המ"א שזהו דבר של יעלה על הדעת. וא"כ הרמב"ם לא חולק הרא"ש ולא על הרי"ף, ולפ"ז גם לשון השו"ע אינו סותר את עצמו, לפי שלשון הרמב"ם ממעטת את האורז מדין דגן, שאינו גורר התבשיל לברכתו כשהוא מיעוט, ולשון הרא"ש והטור שבה סיים השו"ע, מלמדת שכשהאורז הוא רוב, גורר התבשיל.

וכן נראה שסובר הגר"א (סי' רח סע' ז) בדעת השו"ע, שכתב בשם הרי"ף, "דאם האורז הוא הרוב ה"ל כאילו בעיניה", וא"כ נראה בעליל שלדעתו של הגר"א בדעת השו"ע, הרמב"ם והרי"ף סוברים כרא"ש ומשמעות המימרא של רב וששמואל שנשארה למסקנא כל שיש בו מחמשת מני דגן (אפילו מעוט) מברכין עליו במ"מ בא למעט שבאורז אם הוא מיעוט יברך כברכת התבשיל ורק אם האורז רוב יברך במ"מ, וכן משמע בפמ"ג (א"א ס"ק יא) וכן נראה מהגהות הגר"א (הביאום ברמב"ם מהד' פרנקל) שכתב "דאם האורז הוא הרוב הוי ליה כאילו בעיניה". ז"א שנראה שכך יבין גם ברי"ף ואולי גם ברמב"ם.

וצריך לברר איך נכנס הסבר זה בלשון הרמב"ם והרי"ף, שברמב"ם כתב, "ובלבד שלא יהיה מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו", והכפילות קשה, שיכל לכתוב ובלבד שהאורז לבדו, וממה שאמר ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר משמע שהאורז לא יהא מעורב בדבר אחר שהוא (האורז) המיעוט המעורב לעומת מצב שהדבר האחר הוא המעורב באורז שהוא המיעוט ואז נחשב האורז כאילו הוא לבדו וכלשון הרא"ש והגר"א, "ה"ל כאילו הוא בעיניה". וזוהי גם כוונת הרי"ף בדאיתיה לאורז בעיניה אבל בתערובות לא, היינו כשהוא המעורב והמיעוט שאינו עיקר התבשיל.

ובט"ז (שם ס"ק ט) משמע שנוטה לבאר כב"ח בדברי הרי"ף והרמב"ם שבתערובות בכלל לא יברך במ"מ אבל לשיטתו בין כשהאורז מעורב ובין כשהוא לבדו, מברך שהכל.

ובמשנ"ב (ס"ק לא) כתב "לבדו, ה"ה אם הוא הרוב[12] ונקט לבדו לאשמועינן רבותא דאפ"ה אין מברכין ברכה אחרונה כ"א בנ"ר". והוסיף המשנ"ב (ס"ק לב) שכ"פ הרבה אחרונים. ובשעה"צ (ס"ק לד) כתב "דלא כב"ח וט"ז שמסתפקין בזה מחמת לשון הרי"ף והרמב"ם, וכבר כתב המגן אברהם ושאר אחרונים דאינו מוכח מהם שחולקין על הרא"ש, דאחרי דקיימא לן בכל התורה רובו ככולו, אם הרוב מן האורז חשוב כאילו הוא לבדו, וכן משמע מפשטות לשון הגר"א שהחליט כן לדינא [דאי לאו הכי היה לו להביא דעת החולקים על זה], ומצאתי באשכול שפירש גם כן דברי הרי"ף כמו שמפרש הרא"ש, וכן מצאתי ברבנו ירוחם, אם כן הרי יש לנו ד' ראשונים שסוברים כן בהדיא, והם האשכול והרא"ש והטור ורבנו ירוחם, ומפרשים כן גם דעת הרי"ף, ולמה לנו לעשות מחלוקת ביניהם".

וכ"כ הערוך השלחן (סי' רח סע' כג) והכה"ח (סי' רח ס"ק מג) לברך על אורז בתערובתו כשהוא הרוב במ"מ.

 

[1] ובטור אינו סובר כן, וכן בקצור פסקי הרא"ש השמיט דבר זה.

[2] ונראה שכוונתם לדגנים לסוגיהם כשנאפו או בושלו.

הערת ראש הכולל: וכ"נ דעת התוס' רא"ש (לו ב ד"ה רב ושמואל) וע"ע בהל"כ (סי' רח סע' ח סוד"ה על פת) ובשו"ת דברי יציב (או"ח סי' פב ד"ה ואולם). ג.ב.

[3] הערת ראש הכולל: אף אם עיקר שיטת בה"ג שאין הלכה כרב ושמואל, הרי עדיין ישנם כמה מגדולי הגאונים והראשונים שדעתם שהלכה כרב ושמואל ולעולם לא מברך על אורז ודוחן במ"מ, שכן היא דעת רב יהודאי גאון, רב האי גאון, רב שמואל בן חפני גאון וראבי"ה עי' שבלי הלקט (סי' קנט), הגהות מימוניות (ברכות פ"ג ס"ק ז), חי' הרשב"א (ד"ה תיובתא) ובשלט"ג (כו א ס"ק ד). ג.ב.

[4] אמנם, אף אם בזה סרה קושיתו מעל הרא"ש, הרי עומדת היא על אותם ספרים שציטט הרא"ש, למה לא הביאו הם את השיטה השנייה שכתב בה"ג.

[5] הובא בהגהות מהר"ב רנשבורג.

[6] ומביא בשם השל"ה והב"ח שמכיון שיש סוברים להיפך לכן יאכלם רק בסעודה או שיברך שהכל.

[7] אולם הוא עצמו סובר שהאורז הוא רייז כמבואר לעיל.

[8] וכאמור לעיל הוא עצמו לא סובר כן.

[9] ובמילואים לספר מעשה רב (במעשה רב הוצאת מכון מעדני אשר תשס"ט) ביארו שהגר"א הכריע כן ע"פ ניסוי. שבגמ' ב"מ (מ א) מפורש שהמפקיד אצל חברו יוציא לו חסרונו, כלומר כשמחזיר לו יפחות מה שבד"כ מתחסר במשך שנה, ויש בזה חילוק בין אורז לדוחן, שהאורז מחסר 4.5 קב לשנה ובדוחן מתחסר 9 קב לשנה. והגר"א עשה ניסוי ומדד וגילה שבאורז שלנו מחסר 4.5 קב, הרי שהאורז שלנו הוא המוזכר במשנה. וע"ע שם ראיות נוספות.

[10] אבל יש לשים לב כאן ללשונו שכתב וברמב"ם לא משמע ולא כתב וברמב"ם אמר להפך.

[11] כוונתו לסי' רד (ס"ס יב) בשו"ע שכתב כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה וכל דבר שמערבן "לדבק .. ריח.. לצבוע.." ז"א שיש כל שהוא עיקר וכו'.. ועוד טפלים אחרים ועל כך כתב המ"א (ס"ק כה) "זה דוקא בחיטים אבל בשאר מינים פשוט דאזלין בתר הרוב" א"כ זה משמעות עיקר ועימו טפילה, דאזלינן בתר הרוב וא"כ אורז אינו שונה בזה.

[12] כלומר שגם כשהוא מעורב אם הוא הרוב מברך במ"מ.